ירקרקות האופר

בתחנה באלנבי, הבחור הצעיר עם השיער הבלונדיני, הארוך, האסוף בסרט, כרע לפני התיק שלו שנח לרגליה עטויות הסנדל של הבחורה הצעירה עם השיער הבלונדיני, הארוך, העטוף בסרט. הוא פתח את התיק ודחף לשם משהו ובאותה תנועה הוא רכן והדביק נשיקה על הבוהן שלה. הוא הרים אליה מבט והפנים שלה קרנו מאושר. איש לא הבחין בהם מלבדי, ואני חשבתי על זה קצת והמשכתי לנסוע. 

חבר שואל. 

לפעמים אני מעדיף להיות הכפית הקטנה. 

1.  

הכל נראה לי רחוק כרגע, מושג אבל לא נוגע. קצת כמו האיש שצועק ברחוב מתחת לחלון שלי. הצעקות מגיעות עד אלי אבל הדרמה האישית שלו נשארת בקומת הקרקע. 

זה הכיף, אני מניח, שבלהיות למעלה — כלומר לא בדירת הגג. אם אתה מיומן אתה יכול לפרוט על כל המיתרים, גם אם אתה לא מרגיש אותם מהדהדים בלב שלך. ועדיין, אני תוהה למה הלב שלי מגלה תתרנות כזאת ואיך אפשר לקנח אותו. 

התשובה כנראה בנאלית כמו השאלה: אני עובד קשה ואני קצת עייף וזה משבר קטן ובואו נקווה שזה חולף. זה מהלכם הטבעי של החיים, שהם מלאים אבק, והאבק הולך ומכסה את המשקפיים, ומדי פעם צריך לעצור ולמצוא חולצה נקייה ולשפשף בה את המשקפיים עד שהעולם נהיה חד שוב. וחוזר חלילה. אבל בין *להבין* משהו ובין *לא לקטר עליו* תהום פעורה.

2.

לאחרונה התחלתי לעבוד בחברה רחבת מידות השוכנת בתוך מגדל גבוה מידות, כזה שיש בו פקקים במעליות, ובפקקים האלו אני סורק את הפרצופים ועושה את מה שכולנו עושים במצבים האלו, כלומר שואל את עצמי למי מהפרצופים יש פרופיל בכלוב. 

למשל, באחד האמשים באה אלינו מישהי להרצות על מעשים איומים של אלימות הנהוגים עדיין באחת ממדינות העולם השלישי, ובאחד השקפים היא הציגה שוט אימתני, מרופט וחתיך ואני תהיתי כמה מהנוכחים מסתכלים עליו, כמוני, באור הלא נכון. כמה לפטופים משרדיים מופנים לעבר הקיר ומתקשרים בשקט לכלוב בשעות המתות אחרי ארוחת הצהריים? כמה סימנים סגולים ושחורים מתקשרים בשקט מאופק עם הבד הקורפורטיבי של כיסאות המנהלים? כמה אצבעות מסיעות כרגע טוש על גבי לוח מחיק באותו האופן שהסיעו שוט רב-זנבי אתמול בלילה? זה מגדל מאוד גבה-קומה, אתם מבינים. חלקכם ודאי שמה.

בקיצור

אם אתם עובדים במגדל שלי, תעשו שלום במעלית. 

אחת ההנאות הגדולות של החיים היא לגלות שסטייה כלשהי ממשיכה לעבוד גם כשהופכים לה את התפקידים והמגדרים. אם יש תקווה לקרנון, לטיזינג, ל-D/l, אולי יש סיכוי שיום אחד יהיה פה שלום*. 

* בין השמאלנים לאינסלים. טל״ח. המבצע אסור על כלובי ובני משפחתי. 

"לכי תביאי את הסבון, מָאמִי," אני אומר לה, והיא פולטת צליל שנשמע כמו שער חלוד וזה מספיק להדליק אותי. היא חוזרת עם בקבוק סבון נוזלי בטעם פירות יער ומגישה אותו ביד אחת. זה לא מה שרציתי והיא יודעת את זה אז אני מתעלם ממנה עד שהיא מתחילה לקפץ על רגל אחת ואז אני מרים מבט ואומר "תחזרי. תביאי את הסבון הנכון".

השער החלוד מחדש את חריקתו ואני מתחיל לחשוש לגורל ציריו, אבל כדאי גם לראות את הטוב ביחסים, אז אפשר לציין שכשהיא חוזרת עם גוש הסבון הלבנבן, היא מגישה אותו בהשתדלות, כף יד אחת שלוחה, השנייה מאחורי הגב. אני מתעלם ממנה עד שהזרוע שלה מתחילה לרעוד, ואז אני מרים עיניים ואומר "תחזרי. תביאי כמו שצריך". וכשהיא חוזרת (מישהו צריך לשמן את השער הזה), הטישירט והתחתונים נעלמים, היא הולכת על ארבע והסבון בפה שלה. זה מה שרציתי, ולכן אני מתעלם ממנה.

"ווה ברברבי אאה?" היא מבעבעת.

"לא, דיברת יפה".

"באווי בבואאה?"

"את לא בעונש".

"אב וואווא?!"

הקצף מטפטף לה על הסנטר.

"כי בא לי".

השמש נמוכה בחלון והרטינות התחלפו במבטי שנאה יוקדים.

"אבאוו בי בו באווה!"

"את לא רוצה?"

היא נדרכת.

אני מלטף לה קצת את המפשעה עם גב הרגל.

"למה הכוס שלך רטוב?"

"בי אוובר וואאאי וואבו אבבבה בבה בו באאו!!!"

"זה לא אשמתי שהכוס המטומטם שלך אוהב דברים כאלו," אני אומר ומתעלם ממנה.

"אבא באאאוו!"

"לא, נמשיך עד שהבועות יגיעו לרצפה".

הקצף נקווה על הסנטר שלה כמו זקן קטן, זולג במורד הצוואר, נקווה בין הציצים הקטנים שלה. היא נושפת וזועמת ואני חושב שהיא מנסה לעשות בועות.

× × × ×

אנחנו הולכים -- מי ברגל ומי בברך -- לאמבטיה. היא יושבת על הברכיים ומסתכלת בי בשנאה. אנחנו מחכים ככה. בועות הסבון והרוק מציירות פסים על הגוף שלה וזה נראה מאוד צנוע.

"את יכולה להניח. להניח יפה".

היא מתרוממת ומגישה את הפנים מעל שפת הכיור. מניחה בעדינות את הסבון במקומו. מתיישבת על הברכיים ומסתכלת עלי. העיניים שלה אדומות.

"רוצה לשטוף?"

היא מהנהנת.

אני פותח את הריצ'רץ' במכנסיים.

"וווווווו!" היא צועקת ומתפתלת על הרצפה.

"את ממש מסכנה".

"וואבו!"

"ואני צריך לרחם עליך יותר".

"וואבו!"

באותו רגע מתנפחת ומתנפצת בועת סבון בין השפתיים של הכוס שלה.

אני צוחק.

"אין חבר נאמן מכוס מטומטם", אני אומר לה אחר כך. "את יכולה לירוק".

היום, למשל, עמדתי מול המקרר (גם בחורף חשוב להרגיש מדי פעם בריזה על הביצים), לעסתי מלפפון וקראתי בטלפון, כשלפתע גיליתי שהביס ששלחתי במורד הגרון היה גדול מדי, והנה כל בית הלוע שלי נפער ונדחק כדי לפנות מקום למלפפון, וחשבתי שמזלי ש... שהיו לי... שעברתי... שחוויתי את החוויות שחוויתי, אתם מבינים. כי זולתם הייתי נחנק, והיו מוצאים את גופתי מול המקרר, בלי מכנסיים, עם כתבה מוואלה סלבס בין האצבעות.

וניל: מתנשקים, מתלטפים, מתערטלים, מזדיינים, הכל נגמר בחיבוק.

בדסמ: מתנשקים, מתלטפים, מתערטלים, אתה מכניס לה סטירה שמעלה בה זכרונות מבית אבא, היא יורדת על ארבע ואתה מזיין לה את השקדים, אתה קושר אותה לנברשת והולך להוציא את הכלב, כשאתה חוזר היא בוכה, אתה מלטף לה את הכוס ואומר לה שהיא אוהבת את זה, מחפשים את המספרי חובשים אבל מישהו השאיר אותן בכיור, אתה מבלה חצי שעה בהתרת החבלים המזדיינים האלו בזמן שהיא מגלגלת עיניים, אתה מעניש אותה שהיא גילגלה עיניים, מחטטים במגירה של הצעצועים עד שמגלים שהבאט פלאג חסר, מחפשים את הבאט פלאג בכל הבית, בסוף אתה מכריז שהולכים בלית ברירה על פיסטינג, היא בורחת ממך על ארבע בכל הבית ואתה הולך אחריה ומצליף בה עם המטען של הטלפון, השכנים דופקים בדלת ואתה פותח להם בזמן שהיא מתחבאת מתחת למיטה, הבאט פלאג נמצא מתחת למיטה, אתה משתין על הפיז'מה האהובה עליה והיא בוכה, אתה מלטף לה את התחת ולוחש לה שהיא אוהבת את זה, מזדיינים, בסוף הכל נגמר בחיבוק.

"It's like slavery, but with extra steps!"

אני בעד אהבה חופשית. חופשי אני בעד. תקלפי כל ג'ינס בעיר הזאת ותבדקי מה יש בפנים. שבי על כל פרצוף שעוד לא גידל זקן, דחפי אצבע לכל שקע, תירי בכל תותח, תעשי פאקינג פפסי צ'לנג' על עשרת האשכים מתחת לגיל שלושים, לקקי כל מפורסמת, סטראפני כל מהוללת. גם אני, מדי פעם, איזו ג'ינג'ית, אם אראנה, אחבקנה, אם את יודעת למה אני מתכוון.

אבל מה?

קודם -- קודם! אני צריך לדעת שכל פיסה ממך, כל סנטימטר, מהספחת ועד קצות הציפורניים, כל קימור עוצר נשימה וכל פגם מקסים, שייכים לי.

הגיון? אני גבר, בובה. הגיון בי אל תדרשי.

(וסלחי נא לי, הלנה).