1. המרפסת ארוכה וצרה ומשקיפה, ומכאן גם מושקפת, על ידי המון מרפסות אחרות. המון חיים קורים במרפסות האלו: הנה מישהו שאימץ שגר שלם של כלבלבים, מישהו שמנגן רע בגיטרה אקוסטית, שתי נערות משתכרות וצוחקות-צועקות; בהמולה הזאת היא מתחבאת בין הרגליים שלי למעקה ומאוננת לי על הרגל. בלי ידיים, הירכיים מתוחות לצדדים כדי להגיע עם הכוס החמוד שלה לרגל המחוספסת שלי. אני מספר לה שהשכנים החדשים מציצים מדי פעם מהמרפסת שלהם וזה מאיץ את קצב החיכוך. היא מסרבת להסתכל עלי אבל מאוננת בלהט. אני מכריח אותה והמבט שלה מאוד... מאוד. כחול ושם-לא-שם. יש לי טוש ואני כותב לה על השד השמאלי. אני מצלם לה בטלפון שלה שתראה. כתוב שם ״אני יפה״.
2. נ׳ ואני עומדים בכניסה לחדר השינה שלי. ״סידרת פה יפה״, אומר נ׳. ״תודה״, אני אומר לו, ״אתה צריך לראות מה הולך מתחת למיטה״. ״מה,״ הוא מתבדח, ״יש לך שם איזו בחורה עירומה מתחבאת?״ ״כן״, אני עונה לו. ״היא נצמדת חזק לקיר כדי שלא נראה אותה מבצבצת״. נ׳ צוחק. אחר כך, כשנ׳ הולך, היא מלאה בשפנפני אבק ואני מעיר לעצמי שצריך לטאטא גם מתחת למיטה.
3. ״אבל אפשר לגמור? ועכשיו? בכלל לא היום?!״
4. השרשרת כבדה מאוד, אפשר לנעול איתה שער. ככה אני מסביר לה כשאני נועל קצה אחד לדיבל בתקרה וקצה אחר לקולר שאפשר להוריד אם יש מצב חירום (ואז מאבטח אותו בחוט קטן כדי שאני אדע אם זה קרה). השרשרת מאפשרת לה גישה לכל מקום: לשירותים, למיטה. אני הולך לעבודה ומתקשה להתרכז. בערב, כשאני חוזר, אני מגלה שאם את חונקת את עצמך בכוח אפשר כמעט להגיע למקרר ולכיור והיא הכינה ברוקולי.
