אחת התכונות הכי פחות מוערכות בבדסמ היא האפשרות להתמסר לתחושות שבדרך כלל היינו דוחקים מעלינו (או מדחיקים). למשל, השפלה. למשל, שנאה. שנאה היא רגש מעניין. כל החיים שלנו מלמדים אותנו להלחם בשנאה שלנו, להצניע אותה. בוודאי ובוודאי שאין מקום לשנאה בין שני אנשים אוהבים. ועם זאת, אנחנו יצורים שונאים. השנאה טבועה בנו מילדות, היא אולי, כיוון שהיא תמונת המראה, המצב הכיראלי של אהבה, מה שמאפשר לנו לחוש אהבה. וכולנו יודעים: למרות שאסור לשנוא את מי שאנחנו אוהבים, אנחנו מרגישים שנאה, שנאה יוקדת, רק לפעמים, כלפי הורים ואהובים וחברים. לפעמים השנאה נובעת מרגע של קנאה, מעלבון שלא הגיע לנו, אבל לעיתים קרובות השנאה פשוט שם, מפעפעת כמו באר שעלתה על גדותיה, פשוט מכיוון שלא שנאנו מזה זמן.
אני הכי אוהב לשמוע "אני שונאת אותך" ולדעת שזה נאמר בכנות. גם לראות מבטי שנאה יוקדים כאלו משמח אותי. אני מרגיש כאילו ניתן פורקן למשהו ועכשיו אפשר לאהוב יותר בחופשיות. אני אוהב יותר אחרי ששונאים אותי.
בתור דום מדופלם, קשוח ומסוקס, אני פחות מנוסה בלשנוא אחרות. אפשר להגיד שאפשר לשנוא בחופשיות גם כשאתה למעלה, אבל זאת אמירה מטופשת כי זה לא נכון. אתה יותר מדי אחראי לשלמותה של הגיברת שלך מכדי לתת פורקן ליצר הזה שרוצה לפוצץ לה את הצורה מכאן ועד יום שישי. אתה יכול רק לתת פורקן מעודן, מפולטר, של השנאה שלך. אתה יכול לפוצץ לה את הצורה רק קצת, רק במידה הנכונה. והשנאה היא רגש שורף, שרוצה לפוצץ הכל. היא שמורה למי שהסיטואציה והתפקידים מאפשרים לו למהול את השנאה שלו בחוסר אונים.
למשל, אני שונא אותך מעט עכשיו כי במקום לעשות דברים שאנשים נורמטיבים עושים, אני יושב כאן ומפנטז איך זה יהיה לעשות ביד לגבר אחר בזמן שאת צופה. זה שורף, אבל זה גם מאוד נעים. קצת כמו מים חמים בסיר.
