מה נעשה איתה?
מה נעשה עם התאווה?
מה נעשה עם הרצון הזה שמתגבר לחפון ישבן מבעד לכיס המכנס? עם הצורך הגואה לרכון, רק קצת, ולהגיד באוזן דברים שמעלים סומק על כל הלחיים? עם התמונה הזאת שלא מרפה, של זין שמחליק פנימה והחוצה, של האגן כמעט כואב בנקודות הזנית של הלמעלה והלמטה, של האנחות והבכיות? לאן נוליד את הדבר הזה, שנולד ממחשבה, ותפס לו חיים משל עצמו כמו גידול? הנה הוא כבר כמעט עצום מכדי שהגולגולת תכיל אותו. הנה מילה או מעשה והוא כבר לא יהיה ערטילאי.
ומה נעשה איתו?
מה נעשה עם הזיכרון?
מה נעשה עם תמונות שנחרטו עמוק מדי בשכל הרך שלך, של חזה חשוף בבוקר קצת יותר שמשי מזה, במרפסת, על כוס קפה? על הברכיים הנטועות עמוק בבלטה, על הכוס שמתחכך בנעל? על המילים שכתבת על החזה החשוף הזה, והתכוונת אליהן? עוד מעט הזכרונות האלו, יצירי מחשבה, אבק של כלום בתוך כמה ניורונים מאירים, יחטפו את ההגה מהידיים שלך וינהגו -- לאן?
מה נעשה.
