את לא יודעת בדיוק כמה זמן עבר. בהודעה כתבתי רק: ״חכי על המיטה עם התחת באוויר, בלי מכנסיים, עם התחתונים מופשלים רק קצת, והלשון בחוץ״. הפה שלך מתחיל להתעייף ואת מגלה שכשהלשון בחוץ, אי אפשר לבלוע את הרוק. טיפה נקווית לך בקצה הלשון, הולכת וגדלה. הידיים שלך פשוטות לפניך, על המזרן. התחתונים שלך מכסים לך את הכוס אבל מגלים את חור התחת, ואת מקללת את עצמך ששכחת את החלון פתוח: הרוח הקרירה מטיילת לך בין הלחיים, מעוררת וגורמת לך להרגיש חשופה יותר מתמיד.
כמה זמן עוד תחכי לי ככה? את שוקלת לקום, להתמתח, לפחות להכניס את הלשון בחזרה לפה, אבל חושבת מה יקרה אם בדיוק אז אני אכנס. את מנסה לחשב כמה זמן ייקח לי להגיע מהדלת, שהשארת לא נעולה בשבילי, ועד לפתח חדר השינה, ומחליטה שהסיכון לא שווה את העונש. אבל המחשבה הזאת לוקחת אותך למחוזות מרטיבים: איזה עונש זה יכול להיות?
יכול להיות שאני אכה אותך עד שתבכי. (בעצם יכול גם להיות שאני אכה אותך גם אחרי שתבכי: בשלב הזה את יודעת שבכי רק מעודד אותי). יכול להיות שאני לא ארשה לך לגמור הערב. יכול להיות יותר גרוע, את חושבת, וטיפת הרוק נוזלת מקצה הלשון אל המזרן. הברכיים שלך מתחילות לכאוב. את מנסה לדמיין עוד עונשים, רק כדי לשמור על עצמך מלזוז, והמזרן, לאט לאט, טיפה אחרי טיפה, מתחיל להרטב.
יכול להיות שנסחפת קצת במחשבות, כי את לא שומעת אותי נכנס. את יודעת שאני שם רק כשהיד שלי חופנת את התחת שלך, חוקרת את הפלחים, את מה שביניהם, את המפשעה. את רוצה לברך אותי לשלום או להתלונן שחיכית המון זמן, אבל הלשון שלך בחוץ וקשה לדבר ככה. חוץ מזה, אני לא אומר לך כלום, רק סוקר אותך עם הידיים כאילו את רכוש. את מפשילה את הראש וסוקרת את השלולית שנקוותה מתחתיך על המזרן. אני מפשיל את התחתונים שלך עד הברכיים. את זזה קצת, כדי לעזור לי, וזה מזכה אותך בסדרה של מכות בטוסיק. את גונחת קצת, אבל מפסיקה לזוז. התחתונים ביד שלי עכשיו. אני מניח אותם על המזרן, בדיוק מתחת לראש שלך, ויחד איתם עוד משהו: גליל חדש של איזולירבנד שחור. את שואלת את עצמך מה אני מתכוון לעשות איתו ואז שומעת אותי יוצא מחדר השינה.
אני מסתובב בבית, מכין לעצמי משהו לשתות. הפה שלך כבר כואב והרוק נוזל ממנו בחוט ארוך, מרטיב את התחתונים עכשיו. הראש שלך קרוב אליהם ואת יכולה לראות שהם היו רטובים גם קודם. את שוב שוקלת לזוז ומבינה שזה כבר ממש מסוכן הפעם. אני שוב מאחוריך, ואת שומעת אותי אומר, ״תצביעי על הכוס שלך״.
זה נשמע דבילי, אבל את רוצה לעשות מה שאומרים לך. את שולחת יד אחת אחורה ומניחה אצבע ליד הפתח, משתדלת לא לגעת בדגדגן, שלא יתפוצץ. אני מנחית מכה על התחת שלך ומהעוצמה את כמעט קורסת לתוך התחתונים והאיזולירבנד. ועוד אחת. ״לא״, אני אומר, ״זה כוס של ילדות טובות. תראי לי את הכוס *שלך*״.
את רוצה למחות שאת דווקא ילדה טובה, אבל הלשון שלך, כאמור, בחוץ. את מבינה מה הולך לקרות כאן, ואת שולחת את היד הלאה, לעבר חור התחת שלך. אני כנראה מסופק מהתשובה, כי את לא חוטפת עוד מכה. אני לוקח את התחתונים. את תוהה מה יקרה, מודעת פתאום כמה את פתוחה מולי וכמה אני קרוב. אני משתמש בתחתונים שלי כדי לנגב לך את הכוס-של-ילדות-טובות. בתנועות גסות, קצת שורטות, אני משאיר אותו יבש. עכשיו אני לוקח את האיזולירבנד ואת שומעת אותו נמתח ונקרע. את החתיכה שקרעתי אני מדביק לך בין הרגליים, סוגר את הכוס-של-ילדות-טובות. ״שלא תתבלבלי לי שוב״, אני אומר. זה משפיל ואת רוצה למחות, אבל מיד אחר כך אני דוחף את התחתונים לפה שלך. את טועמת את עצמך, והנה האיזולירבנד משמיע את הרעש המאיים שלו שוב ונכרך סביב הפה שלך. אני דוחף את הראש שלך למטה, צמוד לשלולית שעשית, מושך את הידיים שלך אחורה ומדביק גם אותן אחת לשנייה. התחת שלך עוד יותר באוויר עכשיו, עוד יותר פתוח, ואת מרגישה אותי רוכן אליו, ובלי יותר מדי הכנה, יורק בין הפלחים שלך, מרטיב את הכוס-של-ילדות-רעות שלך.
״עכשיו״, אני אומר, ״את מוכנה בשבילי״.
