ירקרקות האופר

הלילה אני מלכה.

אני מבקשת שתכבה את האורות ותדליק את המנורות הקטנות של הקריאה והסלון שלך נמוג וכעת הוא אולם ללא גבולות, ובדימיוני הוא משתרע לעד ופתוח לרוח הערב ולאבירים שלי שיבואו. אני מסתכלת על הכתם על הרצפה שלך והוא כהה כל כך עד שהוא נדמה לי כדם שיבש שם, לרגלי, על הכס שלי שהיה עד לפני רגע כורסא. וכשאני מסתכלת בו אני מבינה שאל לי לבקש שתכבה את האורות, או שתשיל את בגדיך מעליך, ואני מיד מצווה שתתפשט. אתה עומד והגוף שלך מואר באור הלפידים באולם שלי. אתה האיש היחיד שאני מכירה שמתפשט כאילו הוא לובש שיריון. אני מסתכלת על התחת שלך וכמעט נואשת תחת עומס התשוקה שלי אליך. אבל אני שולטת בעצמי, כראוי למלכה, וכמעט ללא מילים אני מצווה שתרכן על ברכייך, שתזחל אלי, שתשכב מאוד קרוב לרגלי אבל לא תיגע בי, שתתחנן לנשק את הרגלים שלי, שתנשק אותן; שתלקק אותן כמו אחרון העבדים, כמו מי שנפלה בחיקו זכות גדולה ואדירה ובלתי נתפסת, לגעת בגופך בגוף שלי.

וכל הזמן הזה אני חושבת איזה זכות גדולה נפלה הערב בחיקי, שאתה נוגע בגוף שלך בגוף שלי.

ואז אני עושה לך עוד דברים. דברים הראויים למלכה כמוני. דברים המגיעים לעבד כמוך. דברים הנשארים בין מלכה לעבדה כשאורות הלפידים כבים והאבירים כבר לא יעזו להגיע לאולם המלכות. אני מרשה לך ולי לגמור. אני נוגעת בעצמי ומדמיינת אותך מלקק אותי מבין האצבעות שלי. ואז אני קמה ורגלי כמעט אינן נושאות אותי, ואני מדליקה את האור, ואתה לא שם היום או בכלל, אבל הלילה אני לא מרשה לזה להעציב אותי. הלילה אני עדיין מלכה, וכמו הכתם על הרצפה, אני מודעת לפער שבין הדמיון והמצב הזמני, אבל אני לא חשה בו.

אני יוצאת מהחדר ומשאירה את האור פתוח וחושבת על ימים אחרים.