הוי, חברים, עובר על הירוק שלכם זמן לא-משונה מאוד.
בהתחלה היה זר מעט, זר ומרגש, כמו שלג על חולצה קצרה -- אפילו משונה מעט היה. אבל כל זה היה לפני שנה. עכשיו אנחנו לא משונים זה לזה, אני והיא, רק עבודה יש בינינו. אני איתה מוקדם והיא איתי מאוחר ויש בינינו הסכמה שבשתיקה, הבנה שאין בה מילים, טרחה שאין בה הכרת תודה. היא ואני, כל הזמן. אני והיא.
התקשר אלי אחד שלא ראיתי הרבה זמן, שאל למה לא רואים אותי. אמרתי, נו, ההיא, ההיא לוקחת לי את כל הזמן. הקול שלו עטה מין חיוך מטונף כזה והוא אמר, אוהו אוהו, אז אני מבין שאתה והיא...
ואני אמרתי, לא, לא. רק שאני איתה מוקדם והיא איתי מאוחר ומרוב הסכמות שבשתיקה לוקח לנו חצי יום לגמור משפט, ואת רוב הלילה לענות עליו. נדמה לי שהוא נעלב וניתק, ואני חשבתי, אולי זה הזמן להחזיר את המפתח של האזיקים.
בכל אופן, זמן לא-משונה מאוד.
לפני 15 שנים. 27 במרץ 2009 בשעה 7:12
