אתה מוצא את עצמך בכל מיני מצבים מוזרים בבדסמ. הפעם הזאת שבילית קשור לעץ כל הלילה. אותו לפנות בוקר בדאנג'ן שבו הבנת שאתה מרביץ לבוסית של הבוס שלך. הדברים שהיית מוכן לעשות, ועשית, בשביל הבחורה המכוערת להפליא והכריזמטית הזאת. ואל תשכח את הזאת שלא מדברת איתך יותר אף פעם רק בגלל שאותה רצית לשמח במיוחד. אבל שום דבר לא מוזר כמו לתת למישהי סטירה בפעם הראשונה.
אתה מוצא את עצמך בכל מיני מצבים משמחים, גם, משמחים באופן מפתיע: כי כשאתה בן 11 ואתה מכיר ברצונות האלו שמתבשלים בתוכך - אחרי תקופה קצרה של הדחקה מפוחדת, שבאה אחרי תקופה קצרה ממנה של הנאה ילדותית, חסרת מעצורים, מפנטזיות על בנות הכיתה שלך קושרות אותך לעץ, שם אתה מבלה את הלילה, או להעניש את המנהלת - באותו רגע ראשוני של הכרה בסטיות שלך, אתה לא מקשר ביניהן ובין שמחה או נעימות. בטח לא אהבה. אבל הם שם, רגעי השמחה: השלווה המושלמת במיטה שלך, אחרי שחטפת מכות משתיהן; זאת שבוכה לה, איתך, לך, אחרי; רגע הרעיון שמנצנץ בראש ורגע הביצוע שלו - שתי תמונות מראה סימטריות, הדוקות, מושלמות. ואהבה, אל תדבר איתי על אהבה.
אבל אין נוסטלגיה בבדסמ, ואני בחיים לא אבין את זה. כשהייתי בן 21 מצאתי דרך האינטרנט כמה חבר'ה שעסקו כמוני באיזה תחביב מטומטם וביליתי כמה זמן בלעזור להם לארגן כל מיני מפגשים, תחרויות, עניינים לחבורה שהתעסקה בזה גם. ועד היום תקוע לי במוח זיכרון נוסטלגי נעים, כמו מרשמלו באמצע הפירה, של המחסן המעפן שקישטנו בשביל אחד המפגשים האלו, כולו פחונים ולכלוך. אבל משהו בבדסמ מקשיח אותך אפילו בעוד הוא ממשיך לגרות את בלוטות ההשתאות והשמחה שלך. אתה לא מתגעגע לשוט ההוא, לא לבחורה הזאת שהחזיקה אותך בביצים. אתה מתגעגע להחזיק ידיים מתחת לשמיכה, נזכר בעינים לחות בשופינג בשתיים בלילה עם מישהי שאהבת, כותב שירים על זיכרון הפעם ההיא שהיא אמרה לך שהיא רוצה לגור איתך. אבל בבדסמ אתה כמו נמר: אתה חושב על היעלה הבאה שתגלה לך מבין השיחים וחוץ מזיכרון הדם על השיניים שלך, מהקודמת לא נשאר כלום.
לפני 15 שנים. 12 באפריל 2009 בשעה 22:07
