ירקרקות האופר

בעניין הפוסט הלפני קודם: צודקות מי שאומרות שדווקא יש בבדסמ המון רגשות והמון להתגעגע. צודקות מי שאומרות שזה עצוב לא להרגיש כלום. ומעל לכל - צודק ירוקאפור, שאמר שיש המון דברים שמרגשים אותו בבדסמ, אבל הוא לא נוסטלגי. ככה זה כשאתה גאון בלתי מובן: לא מבינים אותך.

בעניין הזה של לצאת מתל אביב: לקחתי את עצמי ואת העניינים, נכנסתי לאוטו ונסעתי שלוש שעות באיזה כיוון, לא משנה עכשיו איזה כיוון, רק נגיד שזה למקום שהוא הכי פחות תלביב בלי לקחת דרכון. שם חיכה לי בית ריק וחשרת עננים מעל עמק מעבר לחלון ושקט, שקט מקפיא עצמות, מזעזע. וחושך, ובדידות: דברים שאין כאן, בפופיק ההומה והמזוהם של ישראל. היה נהדר. גם כי יכולתי לכתוב, אבל גם כי הסתובבתי שם קצת, ירדתי למרתף העוד יותר שקט, העוד יותר מבודד, נזכרתי במה שרלוק הולמס אמר על הדברים הבלתי נסלחים הנעשים מאחורי חזיתותיהם החתומות של בתי כפר מבודדים, וחשבתי על כל מה שאפשר לעשות כאן ואי אפשר לעשות בדירה שלי.

בעניין הזה של או שיש פקקים, או שהכבישים שוממים לגמרי: כשאני שבע ממין אני גם לא רוצה לבשל או לאכול שום דבר. וכשזה קורה גם לא מאוד בא לי לכתוב, וכשלא בא לי לכתוב לא בא לי לקרוא. כשלא בא לי לקרוא אני גם לא נוהג לפנק את עצמי ביותר מדי שינה - ואז גם לא בא לי להתפנק יותר מדי. נוצרת מציאות די נוחה שבה אני מאוד יעיל ולא בא לי כלום. האופציות בכל מקרה הן או זה, או שאני שופע רעיונות, עצל, רעב, חרמן ועייף.