ירקרקות האופר

אני לא שולח אותך; את הולכת לבד. זה אחד השינויים הגדולים שאני מרגיש מאז שהתחלת להשלים עם זה. עכשיו לא אומרים לך, את מחכה לאישורים מרומזים; מקמרת קצת את הגב על הברכיים שלי ושולחת חצי מבט כמעט אחורה, מקבלת טפיחה על הכתף, קמה, מחייכת אלי כאילו הכל היה בדיחה, מנגבת את הדמעות על החולצה שלי כמו שאני שונא. גם זה במין צעד ריקוד כפול, מורכב ומושלם -- קודם ההתקרבות המהוססת, ועכשיו כשאף אחד לא אמר לא, התנפלות רבתי של הלחי על החזה. ואז חיבוק. החיבוק לא מהונדס, הוא פשוט טוב. אמרת לי שאת חושבת שיש אנשים שמחבקים ומוצצים טוב ויש אנשים שלא; מי שעושה את זה טוב פשוט צריך את זה. ואחרי זה אני לא אומר לך, את מרימה את הצעצועים לבד מהשטיח; אני לא שולח אותך, את הולכת לשים אותם בחדר השינה לגמרי בעצמך. אני אפילו לא חושב לבקש ממך או רוצה שתעשי את זה. יש רגעים של בהירות אחרי שאתה גומר -- לא מיד אחרי, אולי כמה דקות עוברות -- וברגע הבהיר הזה אני רואה את התחת שלך אדום וחבול כשאת עולה במדרגות, מקל ביד, לובשת את העירום שלך כמו גלימה, ואני מבין גם שייחלתי להיות לבד, אחרת העירום והדמעות והחיבוקים שלך יטרפו אותי חיים, ואת נתת לי את זה בלי שאבקש ובלי שתדעי מה נתת.