"דוד שמש?"
"כן, יש דוד שמש", אמרתי לה, "הוא לא עושה עבודה כזאת טובה בבוקר, אבל יותר טוב מכלום".
היא עיוותה פנים. היה ברור שהיא באה ממשפחה שגרה בבית עם שתי קומות, ושהייתה לה אמבטיה משלה ושטיח מקיר לקיר. "חניה?" היא שאלה.
"לא," אמרתי.
היא הסתכלה על הרצפה. אני הסתכלתי על הרצפה. היו לה נעליים יפות, זה אני זוכר -- אבל בגדים שלא התאימו לה, בגדים של לנסות להיות מבוגרת. המנורה במסדרון הבהבה וכבתה. היא הרימה עיניים. נשארנו בחושך, מוארים רק באור של פנסי הרחוב מהחדר שעומד להשכרה. היו הרבה דברים שרציתי לספר לה -- למשל, שהפנס מאיר ישר לתוך החדר שלה והתריס שבור, או שיש בבניין השכן גן ילדים. אבל עזרא ביקש ממני להראות את הדירה ולהתנהג יפה, אז ניסיתי להתנהג יפה. היה רגע יפה עכשיו, העיניים שלה באור של הפנס מהרחוב ליד, קצת מפוחדות, כי נכבה האור, אולי אנחנו עומדים קרוב מדי.
"אז כמה השכר דירה?"
אמרתי לה.
"וזה כולל--"
"ועד בית, חשמל-ארנונה-מים ומכות".
"מה?"
"מכות. פעמיים בשבוע לפחות".
היה עוד רגע יפה, היא שתקה, כאילו שוקלת את העיסקה.
"אתה צוחק, כמובן".
"כמובן".
לפני 15 שנים. 3 באוגוסט 2009 בשעה 16:27
