ירקרקות האופר

1. מה לעזאזל.
2. הצהריים התעוררנו למציאות קשה ומבלבלת. אפשר להגיד שלהחשף לחדשות שנחשפנו אליהן - לראות את מה שראינו על מסך המחשב - הייתה חוויה אישית ומטלטלת. כאילו חזרנו לימים של 2006: מה זאת אומרת שאין כלוב? אין כלוב. במקומו התבשרנו בשורה אורווליאנית: It's working!
3. אה, וגם דודו טופז עסק ב-auto-erotic asphyxiation
4. כמובן שזה מה שזה, חנק למטרות סיפוק עצמי. אמנם לא מצאו את טופז עם הזין חצי שמוט בתוך האגרוף, ההולך ומתכווץ מעשה ריגור מורטיס - אבל טופז, הוא היה איש שקיבל את הסיפוק שלו מתשומת הלב, ובעוד ליבו מתפוצץ באזניו אני מבטיח לכם שמה שעבר לו בראש זה הקהל הקורא את הכותרות ומזדעק, נדרך, חושב עליו, מדבר עליו, עוסק בו. טופז חשב על הרחובות של כל עיר בישראל מתמלאות בשיחות על דודו טופז והזין שלו עמד לו כמו חמור.
5. לא צריך לדון אותו לכף חובה על העניין הזה. אחרי הכל אנחנו מזדקפים מאותו הדבר עצמו. אחרי הכל מה זה לנו כל תלבושות הלייטקס האלו, כל הסשנים הפומביים, כל תיקי הצעצועים הקלים והניידים, כל מלקקי הרגליים ומלקקות הרגליים, כל הבלוגים החושפניים, כל הבלוגים שהיו פעם חושפניים אבל עכשיו כל הפוסטים שלהם הוחבאו, כל הבלוגים המתיימרים להציע ניתוחים אינטיליגנטים של המצב, סיפורי פורנו, תיאורי סשן - כולנו גומרים רק כשמישהו מסתכל עלינו, ואנחנו מוכנים גם להחנק בשביל זה.
6. כשדיוויד קראדין חנק את עצמו למוות ראיינתי איזה פסיכולוג והוא אמר לי שההבדל בין קינק לבעיה נפשית הוא רק באיזה שלב במגלשה אתה נמצא: אם אתה יכול לגמור ולאהוב גם בלי שמשתינים עליך אתה כנראה בסדר. אם יש הבדל בינינו ובין דודו - לא שכל מי שנמצא פה יוצא טוב מהשוואה כזאת - הוא חייב להיות בעניין הזה של גודל המגלומניה וגודל הצורך. כמה אתה יכול להתנתק מהדבר הזה שמזין אותך עכשיו וללכת לדרכך בלי שהאגו והתדמית העצמית שלך יתרסקו לערימת חורבות ויקברו אותך תחתיהם.