ירקרקות האופר

כבר חודש שלא אוננתי, למשל.

אוננתי, כן אוננתי, לקחתי את הזין ביד שלי, חשבתי, עיסיתי, גמרתי. אבל לא *אוננתי*, אם אתן יודעות למה אני מתכוון, לא מצאתי פתאום שיש צביר של חרמנות שלוחץ באשכים או במוח שלי שצריך לבוא לידי ביטוי - לא סגרתי את עצמי בלשכתי וציירתי תמונות מטונפות עם הזין, אם להיות ציורי יתר על המידה.

באותו עניין, לא זכור לי ששכבתי עם אף אחת לאחרונה. אם הייתי שוכב הייתי זוכר, נכון? הגיוני שהייתי זוכר.

לא רוצה להגיד שנגמר לי. לא נגמר לי. אם הייתי מוצא את עצמי פנים מול חזה חשוף עם איזו בחורה שהייתה מבקשת ממני יפה שאתיר אותה מכבלי בדידותה האיומה ואקשור אותה למיטתי, הייתי עושה כן בעזוז ותוך הקפדה על איכות בביצוע ושביעות רצון הלקוחות. אבל לא בשמחה. בשמחה לא הייתי עושה את זה.

מה קורה איתך, תהו כל מיני אנשים, ואפילו מישהי שאני לא מכיר כתבה בפורומים שאני לא משקיע יותר בקוראי. גם קוראי הבלוג הזה הם הרי חלק ממעשה האוננות הגדול שאני מצייר בעולם, למרות שכאן הכלים הם היד המרחפת מעל המקלדת ולא היד השניה, הנטועה במכנסיים. התשובה הקצרה - וזה במקום התנצלות לקוראי האהובים - היא שאין לי מושג. לא רע לי, לא חם לי מדי, הלב שלי לא נשבר ולא אוחה. לא שבעתי ממין באותה מידה שאני לא רעב לו במיוחד, ובאותה מידה אני מתנגד לפטירתו של הנושא כ"תקופה כזאת של שפל, זה יעבור לך". זה גם פשטני וגם לא לעניין. אין כאן תקופה של שפל, וגם אם גם אתם וגם אני יודעים שבעתיד יהיו רגעים עזים של תשוקה ותאווה, של מעשים מיניים גדולים ושל מילים המכאיבות בבטן, זה לא שפל, מה שיש כאן, זאת אולי הבנה עמוקה יותר של מה אנחנו עושים כאן ולאן אנחנו הולכים, שבשלב ראשון מתגלה דווקא בתור אי-חשק.

הנה, תראו מה כתבתי על מצב הפוך לפני איזה שנה:

הדטונציה הרגשית נשארת איתך גם אחר כך. דברים שבדרך כלל מספיקים לרצות את החרמנות היומיומית ולמודת הסבל שלך נראים לא במקום: מכות? חבלים? המוח שלך לא מקבל אותם כאובייקטים ראויים לתאווה החדשה שמתרגשת עליו. אבל דברים שלעיתים נראים לו פליליים מרוב בנאליות משרים עליו אושר עצום: זין. נכנס לכוס. איש ואישה מחזיקים זה את זו. חזה חשוף ורך. קונדום מציץ מתוך מעשה המשגל. אתה חיה ברגעים האלו, כי ברגעי התשוקה שלך אתה תמיד חיה. בדסמ בשבילך זה כמו כלב שמסתכל על אייפוד. מין. מין. תנו לי אישה רכה ועגולה להלילה, למחר, לכל לילה. שמרו את שוטיכם בארון, את מניירות העבדות, את הסאדיזם, תרחיקו אותם ממני. אל תענו אותי ואל תבקשו ממני להכאיב לכם, רק תנו לי לספק את עצמי ברוך בשרכן.

כאן אני מדבר על הרגע הזה שבין העירות לשינה, שבה החרמנות מסירה מעליה לרגע את שכבות התחכום והקהות ששנים של שיפשוף מתמיד השאירו עליה, ומופיעה כשהייתה לראשונה: חדה וחריפה. הרגעים המעטים האלו מאפשרים לך אולי לכתוב יפה, אבל לא לעשות דברים טובים בעולם; הכל חריף לך מדי, אפילו לדבר עם מישהי ולשאול אותה אם בא לה שתזיין אותה ממש עכשיו במחסן של הקרטונים.

לעומת זאת, ואם אנחנו חופרים כבר ברגעים ראשוניים של ילדות, הרי שכל מדריך להורים עייפים יגיד לנו שהרגע שבו אתה מגלה חוסר שביעות רצון מהעולם ומתחיל להגיד לא הוא הרגע שבו אישיותך מתחילה להתעצב - שבו אתה מפסיק להיות פסיכופט קטן ללא שליטה על הסוגרים שבוכה כשאימא עוזבת את החדר, ומתחיל להיות ישות עצמאית ובעלת אישיות משל עצמה והעדפות משל עצמה: צעצוע כחול, ולא אדום; מחית ירקות, ולא פירות. כאן אפשר להקביל ולטעון - גם זו מעין התנצלות בפני קוראי - שרגעים של חוסר חשק, שבהם אפילו התשוקה שלך מזייפת, הם ממש כאותם רגעים של התגלות בגיל שנתיים. אתה דוחה את הבלי העולם הזה. אתה מחפש לעצמך את הבלי העולם הבא. הגית כבר מספיק, אומרים לך מרכזי התשוקה במוח ובזין שלך, בחבלים ובשדיים קטנים וגדולים. הכית ונישקת מספיק. עכשיו אולי הגיע הזמן לדבר הבא: יד יציבה על הכתף שלך, גב עירום לצידך במיטה בבוקר, שתי כוסות קפה על הדלפק ולא אחת.

אולי. ואולי זה רק תקופה כזאת של שפל, וזה יעבור לי.