ניטשה כבר עלה על זה, אנחנו מדברים פה על המאה ה-19, זה לפני הרבה הרבה זמן היה, שכשאתה אומר עלה, מה אתה אומר? מה תיארת כשאמרת עלה? את העלה הזה, עם הקווים האלו פה והצד האחד שהוא ירוק ממש כהה והשני שהוא קצת כזה כמו נייר, מחוספס, די לבן? בטח שלא העלה הזה, העלה הזה עוד לא היה כשלמדת את המילה עלה. אז איזה עלה? אף עלה. העלה שהמילה עלה מתייחסת אליו, אין עלה כזה, בסדר?
לא התכוונתי להתרגז. רק רציתי ככה להגיד שיש בעיה לשונית. הבעיה הלשונית היא שמה שהמילים אומרות, הכיוון שהמילים מושכות אותך בו זה לאו דווקא הכיוון שאתה רצית ללכת בכיוון הזה, אבל עכשיו אין לך ברירה, יען כי כשאתה רוצה להביע את עצמך, איך תביע את עצמך? במילים. אבל מילים זה כמו דובר המפלגה שיש לו אג'נדה משלו, אתה בתור חבר כנסת מן השמאל רוצה מסר של שלום ואחווה והוא מוסיף לזה נופך של נזרוק את הערבים לים משל עצמו. לזה קוראים הבעיה הלשונית. בטח חשבתם שהבעיה הלשונית מתייחסת למשתמש החדש בכלוב, לשון אוראלית. אבל לא, הבעיה הלשונית היא שהמילים מושכות לכיוון שאתה לא התכוונת לחשוב בו בכלל.
למשל, המושא.
המושא זה התשובה לשאלה מה, זה מה שהמושא הוא. אבל בהרבה מאוד משפטים, ובמיוחד בתוך שפה המכונה השפה העברית, המשפט, הוא שואל אותך את השאלה מה לפני שהוא בכלל נגמר. והנה אנחנו מגיעים למצב שלי עכשיו, כרגע, בערב הזה, ממש ברגע זה ממש. עכשיו אני יושב פה ואני מאוד מאוד צריך. עכשיו בא המשפט ואומר הי אתה לא יכול לשים פה נקודה באמצע שלי, עוד לא נגמרתי, מה אתה צריך, מה אתה צריך אתה צריך לכתוב. מושא. עכשיו גם הפחות חדים מביניכם שמים לב איך המשפט מושך אותי בלשון, איך הוא מכריח אותי עכשיו להמציא משהו שאני צריך כדי לסגור את המשפט. ואולי אנחנו לא צריכים לרדם כל כך על המשפט, הרי ככלות הכל הוא עושה את מה שהוא עושה בתור בא כוחה של השפה העברית. וזאת בכלל רק סניף מקומי של השפה בכלליות. עכשיו אני לא רוצה לסגור את המשפט, אני לא רוצה לשבת ולחשוב איזה מהדברים הוא הדבר הזה שאני צריך, אני רוצה לשבת פה ולהגיד את מה שאני חושב, וזה שאני מאוד צריך. אבל לא, המשפט הזה מושך אותך, מושך אותך, כמו אישה רעה הוא מושך אותה, מה אתה צריך, מה אתה צריך, ואתה מנסה לא להתעצבן ולהביא בה לטמה, אבל לך לא תתעצבן ככה, לך, נראה אותך, אם כל מה שאתה אומר צריך להגיד תודה לשפה שהיא נותנת לך להוציא משפט מהפה, משפט מהפה תני להוציא, יא חופרת שכמוך, לכי לאימא'שך, לכי!
בקיצור, לשון אוראלית, באמת?
לפני 15 שנים. 7 באוקטובר 2009 בשעה 22:05
