1. אין שום כמות של מסיבות, של אלכוהול, של סקס, של אנשים, של סמים, של צחוקים, של אוכל טוב, של כסף נשרף, של חיוכים, אורגזמות, צעקות, הרפתקאות, שמספקת אותי עכשיו. בסופו של יום יש שקט כזה, ריק, מטריד. כמו רעב אבל לא. ורעב דווקא אין. ארבע המשבצות הריקות ברצפה גדלו לתשע. התשע גדלו לשש עשרה. אני לא יודע למה זה ככה עכשיו. אני לא מסתפק בתשובות שחוקות (אני גם לא מחפש הצעות משל הציבור). יש כאן בור ללא תחתית, אולי הוא צריך אבן שאין לה הופכין שתסתום את פיהו. אני לא מציע, אני רק תוהה בקול רם.
2. בפורום האינטימי יותר של הבלוג הזה אני אודה שתהיתי היום למה לעזאזל לקחתי את המגזין. פעם הייתי פעיל יותר בכל מיני גופים התנדבותיים, ואני זוכר מהם את התופעה הזאת של מרי נפש, צלפים בכורסאות עור, שלא עושים כלום אבל פותחים ג'ורה כאילו יש להם מניות שליטה. אני לא מופתע -- אבל עד כמה שזכור לי הבטחתי לעצמי שההתעסקויות האלו מאחורי. ישבתי עם החבר ליאו לפני כמה שבועות, דיברנו על המגזין או על המניפסט, הוא אמר לי, בנאדם, למה לעזאזל אתה טורח במקום הזה? אין מקומות אחרים שהיו שמחים לקבל את המרץ שלך? מה כבר קיבלת מהמקום הזה כבר, שאתה מרגיש תחושת חוב כזאת? זה בערך מה שהוא אמר. אני נוטה לייפות.
3. אמרתי לו שיכול להיות שזה סתם החיבה שלי לכלובי. זה בערך מה שאמרתי, אני נוטה לייפות. אבל בנוסף אמרתי לו שאני רוצה שיהיה יפה יותר בכל מקום שאני נמצא בו, ומה לעשות, אני מטייל בכלוב ארבעה ערבים בשבוע, למה שאני לא אטפל קצת בנורה המהבהבת במסדרון ובעשבים השוטים בחריצים בין המדרגות. ליאו הוא בחור שרואה דברים, כמו שהוא אוהב להגיד, נכוחה: הוא לא התרשם מאוד ממה שהיה לי להגיד.
4. שוין. רוב הזמן באמת כיף כאן.
5. לאחרונה הולכת וגוברת אצלי התחושה שאני צריך להתנזר ממין. לא באופן גורף, כמובן: אי אפשר להגיד אף פעם על משהו כמו מין, וסופו של מי שמבטיח לעולם לא שיקיים את הבדרך כלל. אבל בכל זאת, יותר ויותר מתחדדת אצלי התחושה שעשיתי את כל מה שיש לעשות במסגרת חד פעמית או לא מחייבת, ואני חייב, אם אני לוקח את הדברים שאני מנסה ליצור ברצינות, לחזור לליגת העל. אם תסלחו לי על המטאפורה, הרי רובנו מאמינים שזוגיות זה ליגה לאומית במקרה הטוב, ושחיי הלילה של תל אביב זה הצ'מפיונס ליג. ואני לא מתווכח, לא מתווכח.
6. רק לא מסכים.
לפני 15 שנים. 21 בנובמבר 2009 בשעה 2:25
