כן, היה זה לא טוב
היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת
הרבה דברים קורים, וקשה לי לתאר אותם כאן. הרבה דברים טובים ומפתיעים; אני אולי מבולבל מכדי לכתוב כאן, מבולבל לגבי איפה (ובאיזה מהכובעים) צריך להגיד את הדברים האלו, אם לא מוקדם מדי להגיד את הדברים האלו, מי יודע ואולי לא כדאי שהשטן יקבל פיתחון פה כזה במתנה. אני יודע שבטח לא תאמינו לי, אבל אני מרגיש כרגע כאילו איזה יקום שהיה עד כה מכווץ ושלוב זרועות פותח את הידיים, מוכן לחיבוק. אז ככה שאני מצטער שאני לא כותב כאן עכשיו, אבל אני משוכנע שתסלחו לי. אני מקבל חיבוק.
והנה עניין לענות בו.
לאחרונה -- אני לא מתכוון להסביר מה זה לאחרונה, למען השם, תסתכלו על השעה בכותרת, נראה לכם שיש לי זמן גם להסביר דברים -- לאחרונה קיבלתי יותר מדי בשלווה את העובדה שלא קיבלתי כל מיני דברים. דברים שאבדו לי, דברים שכמעט קרו אבל לא קרו -- זה נראה לי הגיוני. הרי היקום קמוץ-זרוע והשופט שונא יהודים. אבל עכשיו איזו שפיות חזרה לשלוט בחוקי המשחק ודווקא בתוך השפיות החדשה הזאת אני מוצא את עצמי במצוקה שלא ידעתי קודם. אני מסתכל על הדברים האלו שקיבלתי אתמול בשלוות נפש אדישה ומרירה, ועכשיו פתאום השפתיים משתרבבות ומשהו מחמיץ לי בלב ואני רוצה לבכות, מה לבכות, להרביץ לרצפה באגרופים כמו ילד שרואה את הבלון שהוא רוצה מתרחק עם המוכר.
למשל, די מזמן אבד לי בלון*. ייתכן מאוד שתגידו שהבלון* היה מלא אוויר חם והוא נראה הרבה יותר קליל, מתוח-עור ומלבב מרחוק מאשר מקרוב, אבל אם תעשו כן תצטרפו לשורה ארוכה של הורים בקניונים ובגני שעשועים סביב העולם שכשלו להרגיע ילדים המתמוטטים מעשה אפילפסיה ואגרופיהם ברצפה. באשר לי, אני באמת רציתי בלון*. לא סתם בלון*, אלא את הבלון* המיוחד הזה. במוחי, אני משער, צפה ועלתה תרכובת מיוחדת של כימיקלים שכמוה מוחי לא חווה מאז אותו פורים של פורענות בקניון איילון באמצע שנות השמונים. רציתי להלום במשהו, אבל לא עשיתי כן. התכוונתי בכל מאודי לעשות רעש. לדפוק על דלתות באמצע הלילה. לפחות לקטר על זה באינטרנט איזה חצי שנה. אבל לא עשיתי כן, כמו שכבר אמרתי. אתם יודעים מה עשיתי? הלכתי למטבחון. הרתחתי מים. שמתי כוס על השיש. הגיעה ק' ממחלקת פיתוח. ק' אמרה לי שמ' הולך להתפטר סוף סוף. איחלתי לה בהצלחה. דיברנו על בעיות בפרויקט וריכלנו קצת. המים רתחו. הכנתי תה. שמתי מלח במקום סוכר. הלכתי בחזרה למשרד שלי. סגרתי את הדלת. שתיתי את התה. היה מלוח, אבל לא מדמעות או משהו. לא. היה מלוח כי שמתי מלח בתה במקום הסוכר. גמרתי את התה. פתחתי את הדלת. האנשים שלי נכנסו ועשינו ישיבה. נ' שלי שאל אותי מה קרה, גבר, ואז פתחתי את הפה ואמרתי לו את המשפט הבא:
"הכל בסדר".
וכך הסתובבתי בעולם ולזרועי לא קשור חוט קטן של ניילון, שבקצהו העליון מתנוסס בלון. עברו כמה חודשים ואני נשבע לכם שמאז אותו יום, כלומר, אני משקר, מאז אותו שבוע, אולי, מקסימום, שבועיים, אולי שלושה, לא הרגשתי את משקלו של חוסר הבלון על פרק כף היד. נשבע לכם בכל היקר לי שלא חשבתי על זה. כתבתי משהו, אני זוכר, נדמה לי שפרסמנו אותו, ואפשר להגיד שמה שכתבתי היה בסך הכל בהשראת אותו בלון, אבל זה לא היה המצב. סתם צירוף מקרים. יש הרבה כאלו צירופי מקרים.
אבל היום קמתי מכירבול נהדר עם היקום ויש רצועה אדומה ובלתי נעימה סביב פרק כף ידי. וזה מכעיס, כל העניין הזה, בסך הכל עבר די הרבה זמן, לא חשבתי על זה כבר כמה חודשים, התה היה מלוח בטעות ובואו באמת ננסה לזכור שהיה זה רק בלון*. כלומר יש שיגידו שזה היה סתם בלון. אני הרגשתי שזה בלון די מיוחד, אבל יש אנשים שיגידו אחרת, זה בסדר, הם זכאים לדעה משל עצמם, גם אם הם טועים.
עכשיו, מה אני אעשה?
ללכת להתדפק על דלתות באמצע הלילה? בכל מאודי אני רוצה לעשות את זה. ולו רק כי לא עשיתי את זה קודם, וזה די מכעיס. נשיכת השפה הזו, בליעת הרוק, ההשלמה עם מר גורלי, כל אלו, הידיעה שהם קרו ושהם קרו לי עצמי, מעצבנת אותי מאוד. היה פה משהו שהיה מרטיט חושים לפחות באותה מידה כמו בלון בצורת ג'ירפה, אם לא אפילו בלון מיקי מאוס עם משרוקית בקצה. אנחנו לא מדברים על דברים פעוטים. אל תקלו ראש בזה.
משרוקית.
אולי נכון להגיד, הי, הי, וייתכן שאף בפעם השלישית הי, מה לעזאזל קרה פה? מה התפספס, ולמה? האם קווי התקשורת נפלו? האם חל בלבול במפקדה? האם נשכחו דברים חשובים כדי לפנות מקום לדברים שטחיים? האם פחד ובהלה עשו שמות בין שורותינו? אבל ככל שהלילה מתקדם נראה לי שזה לא יועיל לאף אחד, כל ההי הזה. כן, יש כמה אורחים בלתי קרואים בין המתנות שאני מקבל לאחרונה מן היקום, ומין בגרות מטרידה ועוכרת שלווה נמנית ביניהם. דומני, אומרת הבגרות החדשה הזאת, ונושכת את פומית מקטרתה, שהמומנטום אבד אי אז לפני המון המון זמן ושכעת אין מספיק חומר כדי לבנות ממנו קונדום, לא כל שכן בלון*. אולי סתם ללכת, להתדפק ולתבוע את כבודי האבוד? יאללה, יאללה. איזה כבוד, אומרת אותה בגרות מטופשת. עזוב כבוד. אז מה, לנסות להשיג בלון חדש? לא, כי אנחנו חיים בעולם האמיתי ולא בספר של אלונה פרנקל. מה נשאר? לבלוע את הרוק, בדיוק כמו קודם, ולנשוך את השפתיים ולהגיד שהבלון הזה התעופף לו אי-על לעבר תקרת הקניון, ומשם איש לא יחלצהו מלבד צוות הניקיון עם המטאטאים הארוכים שלו. אבל כאן אני מעוניין להפסיק את המטאפורה.
____________
ועתה למסר מוצפן: היית מטiמטמת אבל אבא סולח לך. שובי הביתה.
לפני 14 שנים. 25 באפריל 2010 בשעה 1:32
