ירקרקות האופר

קצת רצינות.
(אבל רק קצת.)

למה הלכתי?
זה נשמע טיפשי, אבל בעיקר כי הרגשתי שאין לי מה להגיד. על בדס"מ או על סקס, רחמנא, על אהבה, על אנשים. ועד כמה שנחמד לכתוב על זה שאין לך, ואתה לא יודע איך, וכמה אתה מסכן -- וכמה שיכול להיות שזאת בדיוק המטרה של בלוג, לקטר -- הרגשתי שמיציתי את העייסק. כתבתי שאין או שאני לא יודע איך במספיק דרכים. די. הלאה.

הלכתי במטרה לחזור מחוזק ומחזק. יצאתי לתור ארצות רחוקות. שכבתי על חופים רחוקים, שהשקיפו על ימים משונים מאוד. חזרתי ובפי לשון.

למה חזרתי?
זה נשמע טיפשי, אבל חזרתי כשיש לי להגיד בערך את אותם הדברים. עוד לא מצאתי את מה שאני רוצה ואני לא יותר קרוב לידיעה, מה זה בדיוק הדבר הזה שאותו אני רוצה. אבל חזרתי כשאני מאמין בעצמי ובדברים שאני מרגיש, שיש בהם אמת. זה אולי נשמע קצת יותר מדי כמו פילוסופיה ופחות מדי כמו בדס"מ. אני אנסה לתקן את הרושם: חזרתי כשאני מאמין שמה שיש לי זאת התחלה טובה.

והתחלה טובה זה תמיד טוב.