ירקרקות האופר

הפרופסור אומרת שאנחנו כולם אלוהים, וכולנו בוראים את העולם שלנו במחשבות.
היום בבוקר הפרופסור איחרה לשיעור שלה -- משום שהילדים של הפרופסור הם אלוהים בדיוק כמוה, וחוץ מזה הם שניים -- וכל הדרך היא שרה לעצמה, מסתכלת מדי פעם במראה האחורית, בודקת איזה קמט סורר, "שישאירו חניה, שישאירו חניה המאנייאקים, שישאירו" -- וככה, איך שהיא הגיעה, מישהי יצאה מחניה שהייתה ממוקמת -- אידאלי. מה אידאלי, מושלם.
הפרופסור אומרת שמה שאנחנו חושבים, ככה נראים הדברים שקוראים לנו. הפרופסור היא אדם חכם. אני גאה להכיר אותה. אני רוצה להגיד לה שיש דברים שחשובים יותר מלחשוב דברים טובים, שאפשר למצוא דברים שהם נדירים ונפלאים יותר מהשמחה, אבל עצם המחשבה על הדברים האלו -- כמו יהלומים בתחתית האגם -- מעציב אותי. והפרופסור אומרת שמחשבות רעות יוצרות מציאות גרועה. והפרופסור צודקת, ואני טועה.
והעולם שלי, על מליון הנשמות המתרוצצות בו, אלפי המילים המוחלפות שלא לאזני, האתר הזה, כל הכינויים שבו, וכל הסיפורים, וכל ההודעות בפורום שאני לא אקרא, וכל ההבהובים של כל המודעות המשונות, ובעיקר, כל מליון הנשמות המצרוצצות שמתחבאות מאחורי כל הדברים -- יש משהו מעבר לו. הוא טהור יותר, ומרגיש נכון, ונדמה חדש כל בוקר מחדש, והכי חשוב -- הוא צפון במחשבות שניצניהן כבר יושבים אצלי במוח ומחכים לגשם.