אז הורודה זרקה אותי.
הורודה, דרך אגב, לא יצאה איתי, אבל מה זה משנה. דחייה זה לא כיף, והעובדות המקלות בעניינה של הורודה: כלומר, העובדה שהיא עשתה את זה בחן ובאיכפתיות, ושלה זה באמת כואב יותר, לא משנות את העובדה הבסיסית, שלא כיף לצאת מהחיים של מישהו.
זה מצחיק: לפני חודש אמרתי לעצמי, במה שהיה יכול להיות פוסט מצויין בבלוג הזה, לו הייתי כותב אותו לפני חודש, שאני צריך לדלל את מצבת החברים, אחרת אני לא אצליח להתקרב לאף אחד מהם. והנה מצבת החברים שלי מדללת אותי. הייתי אומר שזו דוגמא קיצונית לכמה שהחברים שלי מוצלחים, אבל זה לא באמת עובד ככה. אני תוהה אם אני בנאדם רע, ואם בעצם מי שצריך להרגיש טיפש הם אלו שנשארים איתי. ואולי לא; אולי באמת יש פה משהו מתמטי, כמו עקומת אלכסון של כלכלת-זמן: ככל שיש לך יותר אנשים בחיים, כמות הזמן שאתה משקיע בכל אחד -- ומכאן "איכות החברות" שלך -- יורדות משמעותית. כשמגיעים לקיצונות מסויימת, ערך "איכות החברות" שלך כל כך נמוך, עד שאנשים יבחרו לעזוב אותך, וכך יעלו את הערך הזה בחזרה.
זה בולשיט; הורודה לא מדברת איתי כי אני לא רוצה לצאת איתה, וזה כואב לה; לא כי לא השקעתי בה זמן. ועם זאת, אני חושב שהחברות הכי טובה שהייתה לי הייתה כשהסתובבתי עם חמישה אנשים, ורק שניים מהם היו באמת קרובים. אני כבר לא הבנאדם הזה, ואני לא בטוח שאני יכול לחזור לשם; אבל נדמה לי שמרבה חברים, ממעיט חיבה.
לפני 18 שנים. 4 בפברואר 2006 בשעה 14:09
