ירקרקות האופר

זה היה אמור להיות אתמול, אבל מישהי שכחה לעלות אונליין במטרה לצבור, אני לא יודע, אולי עוד עונשים. אבל זה שלכם עכשיו:

----

יום שלישי – זה היום שאחרי. אני מכניסה דברים לתיק: מחשב, ספר לספריה, טמפונים, ארנק, מפתחות. יש לי מערכת שעות מודפסת שתלויה על הקיר ואני תולשת אותה, מקרבת לאף, מנסה לזכור את הסדר של החדרים ואז פשוט מקמטת אותה ודוחפת לתיק. השותפה שלי דוחפת לי בננה לתיק. אני מרגישה כאילו אני בבית של ההורים. אני לחוצה ואני מאחרת, אני כועסת על השותפה ואני בכלל לא אוכלת בננות. משהו מעיב על המצב רוח שלי, אבל אני לא מצליחה לזכור מה זה עד שאני עוברת בשערים של האוניברסיטה. מליון אנשים עוברים, חוזרים, מדברים, מסתכלים עלי כשאני עוברת. אני משפילה את הראש. אחד מהם יודע עלי דברים – יודע מי אני מתחת לכסות הזאת. יודע לקרוא לי כלבה כשזה מתאים... יודע מתי אני צריכה להרגיש איזו יד לופתת על העורף... אלוהים אדירים. אני מתיישבת מזועזעת על ספסל, והאוניברסיטה הזאת... היא מנוכרת כל כך, שאת יכולה להיות בטוחה שלא משנה מה קורה לך, אף אחד לא יעצור להגיד משהו. רק להסתכל... מליון זוגות עיניים, אחד מהם יודע יותר מדי – ובעיני, זה אותו הדבר כאילו כל העיניים האלו יודעות יותר מדי. אני מרגישה איך המבטים חולפים על הגוף שלי, רואים הכל, רואים דרך הבגדים.

"לא נשארת לשמוע את העונש."

אני משתגעת: אני משוכנעת ששמעתי מישהו מדבר אלי. גוש האנשים המאחרים לשיעור (במערכת שלי: תיאוריות מקרו-אקונומיות ב') נראה אחיד: אוסף של אנשים מתרחקים. אבל שמעתי משהו! אני עומדת, מסתכלת על המתרחקים, מנסה להצמיד גב לקול. מי זה היה?

אף אחד. ההמון הולך ונהיה דליל. אני לוקחת את התיק. צריך להגיע לשיעור. מרימה את הראש. עומד מולי מישהו. הוא מחייך חיוך נבוך.

"את אור?"

אני אור? אני אור. הוא יפה כזה, ילדון; תכול-עיניים ומחייך. אני שונאת אותו כבר עכשיו, לא שנאה רוויית מתח מיני, סתם תיעוב כזה, מתעב, למה אתה פה עכשיו כשאני מנסה להבין אם הדום המסתורי הזה מדבר אלי מתוך כל האנשים. מי הוא, בקיצור, או מה הוא ולמה הוא שואל אותי אם אני אור?

"את... את אור? כי יש לי," הוא מושך בהיסוס מין פיסת נייר מהכיס, "יש לי פתק בשבילך. כאילו," הוא עוצר ומביט מעבר לי, ואני מבינה שהוא דלוק עלי וזה מגעיל אותי, "כלומר, אם את אור."

אני לוקחת את הפתק, שקיפל מישהו מסודר מאוד ויקה מאוד – בטח לא מר בחור שכאן. בתוך הקפלים, כתב היד המסודר של הדום החודרני שלי אומר ככה: "לא נשארת, כמו שאמרתי, לקבל את העונש."

אני עוצרת, מקפלת, מסתכלת על הבחור המהסס, שמרים עיניים בזריזות מהחזה שלי אל הפנים; מסתכלת עליו, מנסה לעכל, מסתכלת בחזרה על הפתק. החודרני שבדומים ממשיך: "אז הנה הוא. לפניך. העונש שלך. הבחור שנותן לך את הפתק לא יודע כלום עליך ובעצם כלום על כלום. תביכי את עצמך. ואותו. תביכי את עצמך נורא." וזהו – לא "זו המשימה שלך, אם תסכימי לקבל אותה." לא "אם תסכימי," בכלל. אני מסתכלת על הבחור. בן עשרים, מקסימום, בטח לא עשה צבא, בטח גאה בזה.

"איך קוראים לך?" אני שואלת.

"אוריה."

"די," אני מרימה ידיים ומתחילה ללכת. "זה כבר לא מצחיק!"

הוא הולך אחרי – אנחנו לעבר השבילים הצדדיים יותר, שמובילים לבניין שלי – ואומר, "לא, באמת! ככה קוראים לי." הולכים בשקט כמה זמן. האנשים מתמעטים. נהיה שוב קר. "אתה יודע מה יש בפנים?" אני שואלת.

"אהא," הוא אומר. "בית דין למשמעת של סטודנטים, משהו," הוא מוסיף. "את שופטת סטודנטית?"

"אהא," אני מחזירה. מגלגלת עיניים לשמיים.

"אז... כן," הוא עוצר, ליד הפינה שבין החלק האחורי של איזה בניין לשיחים. "אז, אני צריך,"

"לזוז," אני אומרת, ומחליטה לקבל את המשימה, גם אם אני אתפס או מה שהם לא אומרים ב"משימה בלתי אפשרית," ועושה עוד צעד לקראתו. עומדת... בדיוק... קרוב מדי. "רגע," אני אומרת, ומסתכלת לו על השפתיים.

"אה?" הוא מעיר בחוכמה. מסתכל למטה. לא נראה שהוא עומד לזוז.

"מאיפה אתה מכיר אותו?"

"את מי?"

"זה שנתן לך את הפתק."

"אה, הוא, ביקש..."

"כן."

"כאילו..." הוא מסתכל, מפחד לאכזב. "הוא אמר, מקור סודי, ו..."

"כן."

אני עוצמת עיניים, לוקחת נשימה, אוזרת אומץ. נוגעת בו, אבל רק קצת. "אוריה..."

"אה... כן?"

"אני צריכה עזרה," אני אומרת. "אתה רוצה לעזור לי?"

"אה, מה? כן. כן."

"אתה... בטוח?"

"כן, ברור. אני אשמח, כאילו, בית דין, לשרת את הצדק," הוא צוחק. יותר נחרה מצחוק. אני מניחה את התיק ליד הרגליים שלו. "מה את צריכה?"

"אה..." אני מסתכלת על התיק. "אני צריכה... לשים עדשות. ו... אני צריכה מישהו שיחזיק אותי. כי כשאני שמה עדשות, אני מאבדת את שווי המשקל," אני אומרת. ואז אני מתכופפת לעבר התיק, ההתכופפות הכי פחות אצילית שעשיתי בחיים של. אני מנסה ללטף את צד הרגל שלו, את הזין, רק עם השיער, לא עם הראש. ואז אני מחטטת בתיק, כאילו יש שם עדשות מגע, ואני מקפלת את המשקפיים ומכניסה אותן, ואז אני מסיטה את המחשוף של החולצה עם המרפק, כאילו בטעות, מגלה שהציץ אשכרה מציץ, שוקלת לסדר אבל לא מסדרת בזמן שאני מתרוממת (עוד ליטוף, הפעם יצא עם הראש על בטוח) ונעמדת מולו, שד אחד חצי-חשוף, הפטמה אומרת שלום לרוח, ואני כאילו לא שמה לב, כאילו עם עדשות על האצבע. הוא עומד קפוא. "אתה מוכן?"

"מממ, אהממ."

"אוקי. אז... תחזיק אותי." מחזיק. בכתפיים. כמו נוצה. אני מתקרבת עוד צעד. "לא ככה," אני אומרת, "חזק!" ומושכת את היד שלו לעבר המותניים שלי. ואז, אני מסתכלת על פיסת האוויר הריקה שעל קצה האצבע שלי, והוא מסתכל לי על הציצים, אני מתקרב עוד ועוד, מסתכלת לו בעיניים (שזזות, מהר כל כך, למעלה)...

"מה את עושה?" הוא אומר.

"אני מסתכלת על המשקפיים שלך בתור מראה," אני אומרת, ונצמדת אליו סופית. הוא משתנק (וגם עושה דברים אחרים באיזור המפשעה) ואני מצמידה את האצבע לעין, קרוב, קרוב; בעין השניה אני מכווצת את השפתיים, צמודות כמעט לשלו. כשאני מסיימת, אני נוגעת איתן – רק מעט – בשלו. ואז נסוגה אחורה לגלות את מלוא השד החשוף. עומדת שם. מנסה להראות מבולבלת. לא קשה. הוא עומד, מגניב מבטים למטה.

"אז," אני אומרת. קצת בקור.

"אז," הוא שואל בתקווה. "את חושבת –"

"תודה לך. שלום."

הוא מסתכל אל האופק. "שלום,"

הולך. מסתכל מדי פעם אחורה. אני עומדת ככה, עם הפטמה מחייכת לשמש, עד שהוא נעלם מעבר לפניה, ואז אני מסדרת את החולצה ומרכיבה משקפיים ומרגישה טוב, טוב, טוב.