"הוא חבר שלך?"
"לא בדיוק".
"מכר?"
"לא, לא מכר".
"אז את לא מכירה אותו?"
"לא מכירה".
היא משחקת בשיער, מחייכת: היא נהנית שאני מבולבל.
"אז כשאמרת לי שיש מישהו שאת רוצה שאני אכיר בערב --"
"כן?"
"היה שם סימן שאלה".
"אני רוצה שאתה תכיר אותו. אני לא רוצה להכיר אותו".
"אישה, את מדברת שטויות!"
"אני אישה, מותר לי".
היא מסתכלת עלי בעיניים עגולות. רחוב ללא מוצא. פניית פרסה:
"אוקי. אוקי. למה -- אה. כאילו -- איך את --"
"אתה חרמן?"
"כן".
"אתה מתבלבלוני כשאתה חרמן?"
"כן".
היא שולחת רגל ומשחקת לי בביצים.
"איך מה?"
"אני לא זוכר".
"אני יכולה גם לבעוט שם".
"נזכרתי".
"כן?"
"אם את לא מכירה אותו,"
"כן".
"איך את יודעת שכדאי לי להכיר אותו?"
"כי אתה והוא מתכתבים כבר שבוע".
היא מפלבלת בעיניים עגולות, עיני-ירח. זה יותר מבלבל ככה, עם הרגל היחפה שלה.
"לא, דווקא הבנתי".
"אהא,"
"את מתכתבת עם מישהו בשמי, בלי ידיעתי,"
"אהא,"
"כבר שבוע, באתר...?"
"בכלוב".
כוס אימא של העיניים שלה, אפילו שתיקה דרמטית-מאיימת אי אפשר לעשות פה.
"אתה מחייך כי אתה נבוכי?"
"אני מחייך כי אני כועסי".
"אם אתה כועסי למה עומד לך?"
"לא עומד לי, זאת עט בכיס שלי. אאא!"
"מה, כואב לך כשאני עושה ככה בעט?"
"אני רוצה לקרוא מה שכתבתי לו לפני שאני פוגש אותו!"
"אתה בטוח? אבל מה עם ההפתעה?"
"תהיה פה שביתה אוראלית!"
היא מזדקפת. האצבעות שלה נשארות לפותות סביב העט שלי. העיניים שלה עיני עגל טורף, נועלות אותי.
"תגיד שלא התכוונת".
"לא התכוונתי. תתני לי לקרוא. תחזרי ללטף. סליחה. תודה. איי".
היא מקליקה על המחשב שלי ורק אז משחררת ואז מחווה לעבר המסך בשמחת מנצחות.
אני קורא.
"לא".
"אהא".
"תתקשרי תגידי שעבדת עליו. אני לא קיים".
"אין לי את הטלפון שלו. קבעתם שיאסוף אותך מאצלי. תמשיך לקרוא!"
"באוטו שלו!"
"חכה, עוד לא ראית מה באוטו שלו!"
"זה לא יקרה!"
"אהא אהא,"
"מה זאת המילה הזאת?"
"זה בדיוק מה שנדמה לך!"
"אני לא יכול לקרוא יותר. זה נהיה יותר גרוע?"
"אהא..."
היא קוראת אותי קורא.
"אני לעולם לא אסלח לך".
"תסלח מיד!"
"סולח".
אני מכבה את המסך. היא מסתכלת עלי בעיני דרך חד סטרית. אני חושב מה להגיד. אני מוצא.
"אבל..."
"אבל מה?"
"אבל אני לא חלק ונשי".
"טוב, יש עוד הרבה שעות עד הערב".
