החליפו לי את העיצוב של הבלוג ובכלל הזיזו דברים ממקום למקום; זה א'. משנה לשנה נראה שיש יותר זוגות עיניים שמסתכלות על המסך שלי, משני הצדדים, בזמן שאני מנסה להקליד; זה ב'. וג' -- ג' זה...
...משנה לשנה -- ככה אני מרגיש -- לוקח לי יותר ויותר זמן להחליט מה אני רוצה להגיד. וככל שההתלבטות מתארכת ככה התוצאה יותר מחורבנת. אם אתה ניגש למסך וכולך אש ועשן ואתה כאילו כזה "מה שאני רוצה להגיד שורף לי את הלשון, תנו לי רק לירוק את זה פה כמה שיותר מהר ולגרגר עם מי קרח" -- אם זה ככה אז מה שאתה כותב, שווה שיקראו אותו. אם אתה ניגש למסך ואתה מעורער ולא זוכר איזה מהכיוונים זה למטה ואתה כאילו כזה "משהו מחמיץ לי את הלב, והנה אני שולח במורד הגרון את המקלדת ומנסה לחלץ את זה ולשים את זה פה" -- אז אם זה ככה, אולי שווה לקרוא את מה שאתה כותב. ואם אתה כולך ריק ושומם וניגש למקלדת ומסתכל על המסך הלבן ולועס עיפרון ותוהה אם אי פעם תיזכר איך זה מרגיש, להתרגש -- אז למה אתה כותב, גאדמיט? הרי לא משלמים לך לפי מילה. לך, תחייה את החיים שלך. או לפחות תצפה בשידורים חוזרים של "חברים".
עד כאן: תירוצים. מכאן והלאה: רעיונות שיצלקו אתכם.
אוקי, בהרמת ידיים, כמה מכם, אחת מהפנטזיות הקבועות שלכם -- אתם יודעים, האלו שאתם מושיטים אליהן יד כשהחרמנות לוחצת אבל המוח לא מספק סחורה, שתמיד אפשר לסמוך עליהן -- כמה מכם, אחת הפנטזיות האלו עוסקות בשותפים/ות לדירה? או, למצער, בשכנים? תסתכלו מסביבכם, כמה ידיים מושטות. זה לא מעניין?
יש לי תיאוריה למה זה: סיטקומים.
הם חלק חשוב, או לפחות משפיע, מהעולם התרבותי שלנו; זה א'. הם מתארים לנו מין פנטזיה רווקית, צעירה, משוחררת מכבלי העולם; זה ב'. וג' -- ג', יש לכל הסיטקומים האלו מימד נחבא, מיני, אינטימי אבל בקטע מגניב, לא מונוגמי, לא רומנטי, לא ארוחת-שבת-אצל-ההורים-י. אצל רוב הצופים זה עובר מתחת לרדאר. אבל אנחנו, סוטים, ניחנו בראיית-על, אנחנו מזהים דברים שאחרים לא מזהים. תבניות, צורות של דיאלוג, מצבים. אחרים לא רואים את הדברים האלו כי זה לא נוגע להם בשחלות. אנחנו -- אנחנו רוטטים קצת כשאנחנו רואים שישה אנשים שחולקים אינטימיות משונה כזאת, קרובה, אבל עושים את עצמם כאילו הם שישה מונוגמיסטים הטרונורמטיבים סיסג'נדריים -- איזה עוד מילת-גילמן שכחתי פה?
בעולם הזה, הנסתר, שמתחבא מתחת להומור השחוק ולמצבים המוכרים המרכיבים את החלק המואר של קומדיית המצבים -- העולם שבו רוס הוא השפוט של רייצ'ל ומוניקה מחזיקה את המפתח לחגורת הצניעות של צ'נדלר ומהסיבה הזאת מדי פעם מתחרמנת קצת עם ג'ואי, שאמור להיות שותף סוד אבל מגלה בטעות לפיבי, שמתחרמנת מהעובדה שהיא יודעת שהיא יודעת אבל צ'נדלר לא יודע, ובואו לא ניכנס לטיב מערכת היחסים בין פיבי לג'ואי, באמת, יש גבול -- בקיצור, אני מזמין אתכם לצפות מחדש בסיטקומים שהגדירו את נערותכם, כשאתם חמושים ברעיונות המקולקלים שרכשתם לכם כאן, ואני מקבל את זה שתקללו אותי בלב.
לסיכום.
יוחזר העיצוב הקודם. (כלובי אני מסתכל עליך כלובי).
