אני מתחיל להבין למה נגמרנו, מה השתנה: כשאת ואני נפגשנו, היינו. כל כך. מגניבים. לא היו גרביים על הרצפה כשאת ואני התחלנו. לא חשבונות חשמל. היינו רוקסטארס, ואפילו לא התכוונו: לא התחפשנו במניירות של של אדוני-הארץ הממלאים את החלל בנוכחותנו החשמלית. פשוט מילאנו את החלל, אפילו אם ממש השתדלנו להסתיר, במטען מיני חשמלי -- האוויר שרק בינינו וחרק, כמו לפני סערת ברקים. בפעם ההיא נסעת איתי לאולפן. רציתי ללמד אותך לקח כי לא הסכמת להשתין מולי, ולפני שיצאנו עטפתי את הכוס שלך באיזולירבנד כסוף. אני ישבתי ליד הקונטרול והקשבתי להקלטה. את ישבת מאחורי על הספה והרגשתי אותך בעורף ובגב שלי. מדי פעם קמת להגיש לי דף. היו אנשים אחרים באולפן והם התעסקו בהקלטה והרגשתי בלתי נראה ובלתי מנוצח איתך, כמו לדבר עברית בעיר זרה, המבטים החטופים שלנו והמחוות. ההקלטה נגמרה ויצאנו עם המפיקה החוצה לחפש מונית, ואת אמרת שאת רק חייבת לקפוץ לשירותים לפני שנוסעים, ואני הרמתי גבה ואת נזכרת והתחלת לצחוק כל כך חזק שבאוזניים שלי את צוחקת ככה עד היום.
לפני 8 שנים. 3 בדצמבר 2015 בשעה 21:53