פתיחה
הסוג הכי גרוע של אוננות זה לקרוא את הבלוג של עצמך. והסוג הכי גרוע של אוננות מהסוג הזה זה למצוא משהו שכתבת לפני עשר שנים ולכתוב לו המשך. עשר שנים, אתם מבינים,
***
"עשר שנים," אתה תגיד. ברור לי בדיוק איך זה יהיה: אתה תכנס ותשב מולי, ובמקום שלום אתה תציע את האבחנה הזאת, שעשר שנים. אני לא אענה, רק אחפש את התווים המוכרים לי בתוך הפנים העכשווים שלך, ובזמן הזה, שבו אנחנו שקטים, אני ארגיש את המבט שלך נכנס לי עמוק יותר ויותר לתוך המוח. שם העשר שנים שלך יהפוך לשאלה האמיתית ("מה הספקת בעשר שנים האלו") בלי שתטרח לשאול בקול רם. ואני אגיד, "טוב,
היא מגיעה לחדר הכושר כל יום עשר דקות אחרי וכל יום היא עוזבת כמה דקות לפני. אם הייתי מגיע כל יום באותה שעה היה לזה הסבר הגיוני, אבל אני מגיע פעם בערב, פעם בבוקר, לפעמים מאוחר בלילה, לפעמים, אם אני לא נרדם, לפנות בוקר -- והיא, כל פעם, עשר דקות אחרי. ולא רק זה -- היא תמיד מחנה את עצמה בהליכון שלפני. תמיד מכנסי יוגה צמודים, לא תמיד אותם מכנסיים. ככה שכל פעם שאני רץ, אני רץ לקראת התחת הזה. בהתחלה הייתי עסוק בתיאוריות קונספירציה, אבל ככל שהזמן עבר התחת שלה הפך להיות העולם שלי כשאני רץ -- הדבר שאני רץ לקראתו… מובי דיק בספנדקס שחור או כחול או ורוד או סגול. אני רץ ונשאר במקום ופעם אחרי פעם אני מבטיח לעצמי שהיום אני אגמור לפניה ואני אגש אליה ואשאל אותה מה הקטע… רק כדי פעם אחת לראות את הפנים שלה. וכל פעם אני נשאר לרוץ, אבל כשהתחת שלה יורד מההליכון שלה אני מאבד את הקצב ומוצא את עצמי הולך מהר ואז לאט ואז יורד, מתנשם, מביט מסביב, מחפש אותה אבל
לא מוצא. השיכרות כל כך גדולה שאני מתקשה לנווט אפילו בגוף של אישה, ואני מדרדר לפחיתות הכבוד שבלהוליך את הזין שלי באמצעות האצבעות. אני נכנס מהר והיא גונחת בהפתעה ובעונג ומסתכלת עלי במבט חדש לגמרי מתוך זוג עיניים מוכר. אני נכנס ויוצא ומחפש קצב להחזיק בו, וכל הזמן הזה אני מלטף בעיניים שלי מראות חדשים -- הרגליים של יעל, עירומות! הציצים של יעל, משוחררים מחזייתם סוף סוף ובידיי! הכוס של יעל! הכוס של יעל, אתה קולט, אני אומר ומתאמץ לא לגמור רק מזה… ומה זה, חברים, אם לא הזין שלי בתוך הכוס של יעל! אני מסתכל בעיניים שלה וצוחק, והיא צוחקת גם, מאשרת שגם היא מרגישה בקיומה של זרות חדשה בתוך ההיכרות שלנו, והיא שולחת יד שיכורה, מושכת אותי אליה, אל הצוואר שלה, ואני לוחש לה, "אני לא מאמין שאנחנו
מזדיינים". אני מסכים איתה בהנהון ראש והיא חוזרת בלי סיבה, "חבורה של מזדיינים". הכעס שלה עצום ונורא ואין לי איך להפיג אותו, רק לתת לו לשטוף אותי. אני מושיט את הרגל שלי. היא לא מבינה, ואז מבינה, ואז תופסת את הרגל שלי ונועצת ציפורניים. אני מדליק סיגריה ומעשן ומדי פעם האצבעות שלי רועדות בדרך אל הפה. היא מחפשת נקודות, שורטת, נועצת. אני רועד והסיגריה נופלת והיא צוחקת, ואני מתכופף ומרים ומוצא את הפנים שלה קרובות לשלי, בוחנות; היא אומרת, "ברור לך שאם אנחנו עושים את זה -- אף מילה לאף אחד", ואני לא מבין ואז מבין, ואני
מעסה את הזין שלי מבעד למכנסיים ואני מתמתח בכיסא, והיא מקרבת את הראש, העיניים שלה נעוצות במסך, ולוחשת "אל תזוז, רק תחזיק את הפופקורן", ומגבירה את הקצב. אני לופת את דלי הקרטון מעל היד שלה ושותל את המבט שלי קדימה, רק לא לדעת אם יש מישהו מימיני ואם הוא מסתכל. אני מתקרב, כמעט שם, שואל את עצמי אם אני אצליח להחזיק את הפופקורן אם אגמור -- והיא עוצרת. היא מתרפקת עלי, אני קפוא והמום מהמאה קמ"ש לאפס בשנייה הזה שהיא דופקת לי פה. כשהדופק שלי מפסיק להלום באוזניים, היד שלה זוחלת שוב לעבר הזין שלי והיא לוחשת,
"לא בטוח שאני סגור מה העלילה של הסרט הזה", אני אומר והשולחן גועה בצחוק של שיכורים. בבר של המלון נשארו רק עיתונאים וטרנים שלמדו שלהיות כתב בדרכים -- זה להיות שיכור. היא גבוהה, יותר ממני בעקבים האלו, והפרצוף שלה מוכר לכל צופה חדשות בניו זילנד. היא אומרת באנגלית כבדה, "לא צריך הרבה עלילה, זה היופי בפורנו! כל מה שצריך זה את החמש דקות הראשונות -- שני אנשים נפגשים ליד השירותים של המטוס --" "רגע", אני אומר. "מתי הטיסה שלך?" שאר השיכורים
גועה כמו עגלה, ואני יוצא מהדמות ומתיישב על המיטה ומתחיל לצחוק וככה טופח לה על התחת, כדי להחזיק את עצמי שלא ליפול לצחוק הזה. והיא, על הברכיים והראש בכרית, כמו פרה, מסתכלת אחורה, מנסה להחליט אם להעלב, ואני תופס את עצמי ואת התחת שלה בכוח ואני אומר לה, "תחזירי את הראש למטה, פרה", ואני קם ומרים את הסיגריה מהמאפרה על הגב שלה, ודוחף אותה בפה שלי, וחוזר לכיסא החלבן שלי ליד המיטה, וחולב לה את הציצים ואת הכוס, והיא נאנחת ואני מכניס לה מכה בתחת, והיא נזכרת -- חוזרת לגעות. אני מחזיק את הצחוק בפנים וכדי לא להתפרק שוב אני מדבר אליה דרך הסיגריה, אומר… אנע אערף מה אני אומר. אני אומר לה לא לגמור, לא פאקינג לגמור, וכשהיא מתכווצת ורועדת ומנסה למשוך ממני את הכוס שלה ונכשלת אני לוחש לה, פרה טובה… פרה טובה. היא מסובבת אלי את הפנים ואני רואה שהיא רטובה מזיעה, וגם אני, נוטף טיפות של זיעה מהאף, מהגבות. אני נושף עשן והיא שואפת אותו, והיא שואלת, "להיות ילדה טובה?" ואני מסתכל עליה וממשיך לחלוב, לא עונה, מחכה שהסיגריה תגמר ותשרוף לי את השפתיים, והיא שואלת, "כמה תתן לי לגמור… אם אני אהיה ילדה טובה?" ואני עונה,
***
די הרבה. או די מעט. תלוי.
