ירקרקות האופר

"משעמם לי", את מדווחת. אני שואף מהסיגריה. הים והמצילים כועסים ומתנפצים זה על זה.

"אמרתי לך להביא ספר", אני אומר.

"מה ספר בים, מה", את מגיבה ומושיטה שתי אצבעות לסיגריה שלי. אנחנו מצטופפים על מגבת החוף שלי. גם מגבת לא הבאת.

אני מניח את הספר באנחה. החול מקבל אותו ברכות. ממילא זה סתם מותחן בינוני. והרי את מותחן יותר גדול. בקופסת הסיגריות מתחבא ג'וינט שגולגל מבעוד מועד ע"י הח"מ ואנחנו דנים בשאלה הרת הגורל מתי ראוי לעשות בו שימוש: לפני או אחרי שנכנסים למים. אני בעד שלפני, ומשום כך אנחנו מדליקים אותו כשאצבעותינו כבר נוטפות מים ומלח. את מספרת לי איך יש לך פיפי כבר מהבוקר ואני מגיב בהצהרה שזה מאוד מעניין. אנחנו מסתכלים על הבחורות העוברות בסך. "לזאת יש תחת ממש גדול", את מעירה. "הייתי רוצה תחת כזה". אני ממלמל "כבר יש לך" ואת מחטיפה לי עם היד האוחזת בג'וינט. "פספסת", אני מעיר. "פספסתי בכוונה", את משיבה. "כמעט הפלת ראש", אני אומר, מנסה להחזיר את השיחה למסלולה, ואת שואלת מה זה ראש.

ילדה.

את מכבה את הג'וינט והולכת לשכשך ואני מנסה לקרוא את הספר אבל למעשה מהרהר בנמשייך, שהולכים ומתרבים תחת השמש הלבנטינית ומחמידים אותך עוד יותר מתמיד. אני אומר פאק איט, מחביא את המצית מפני התיירים הצרפתיים בעומק הנעל, והולך אליך אל הים. את בדיוק חוזרת. אנחנו נפגשים בקו החוף.

"עקצה אותי מדוזה", את מספרת לחזה שלי, "ויש לי פיפי!"

בעיני הפתרון והבעיה משלימים ומסדרים זה את זו, אבל את מסבירה שלא כך היא: ראשית, המדוזה עקצה לך את המרפק, ואי אפשר להשתין על זה. שנית, לא יוצא לך.

"כולם משתינים בים", אני אומר. "גם את יכולה. תראי, זה שם עם הבגד ים הסגול? הוא משתין עכשיו".

"איך אתה יודע?"

"יש לו מבט חולמני בעיניים".

"בוא איתי".

"לאיזו מטרה?"

"בוא איתי וזהו".

את לוקחת אותי ביד לעומק הגלים. זאת אומרת, לעומק שלך. אני עומד כמו בדיחה מליל הסדר, הביצים שלי נוגעות במים. "עכשיו תחבק אותי חזק ואל תזוז", את אומרת. אני מחבק אותך חזק ולא זז. "מה אנחנו --" אני מתחיל, אבל את אומרת, "ושתוק".

את כורכת את רגלי הנמשים שלך סביב מותני ומסתכלת עלי. אני מנסה שוב לשאול מה אנחנו -- ואת מתרה בי: "שתוק. שתוק וצור קשר עין. אל תשבור קשר עין". בגדי הים שלנו צמודים. הגלים מניעים אותנו אחור ופנה והמצילים עדיין צועקים, ממש כמו אימא ואבא ליד העריסה. יש רגע לא קצר של שקט. שקט וקשר עין ובגדי ים צמודים מאוד.

"זה קורה?" אני שואל. את צובטת אותי. "כמעט! כמעט הצלחתי!"

"יש משהו שאני יכול לעשות כדי -- אך! לא שם! אני שותק! אני שותק". קשר העין לא נשבר, אבל השמש משתברת על העיניים שלך. אני כמעט מתפתה להחזיר לך ב"משעמם לי" ואז משתלט על העיניים האלו מבט חולמני.

"זה קורה?" אני שואל. את מהנהנת ונושכת את השפה.

"עדיין?" את מהנהנת.

"עדיין?!" את מהנהנת. אני עומד שם ומחזיק אותך אבל את כבר לא כל כך שם.

"בחיי", את אומרת, "אתה לא יודע מה קורה לי פה. זה יותר טוב מ..." והנה את שוב מאבדת אחיזה על העולם ואני אוחז בך.

"עדיין?" אני מעיר, כבר לעצמי.

את פוקחת עיניים כמו תינוק שנולד מחדש. "תודה", את לוחשת. "לכי להזדיין", אני עונה.

בדרך לחוף ולספר האחד והמגבת האחת והמצילים ("ילדה! ילדה עם הגלשן! ילדה! יש שם בולען זוזי צפונה!") את מעירה "חבל שלא יכולת להיות שם, זה היה..." אני שותק. בקופסת הסיגריות מתחבא ג'וינט שני ולמצית שלום.