כשהיא גומרת משתרר פתאום שקט בראש שלי ואני מניח את המצח על החלון הלבן מרוב אדים. אני חושב שבטח יש אנשים שעבורם רגעי השקט הנדירים האלו מגיעים אחרי שנותנים *להם* מכות, אחרי *שהם* גומרים. האופנוען מקיף את הרחוב בפעם הרביעית מאז שהיא הפשילה את המכנסיים וחלצה נעל אחת ביד רועדת. מסכן. קשה למצוא חנייה. אני תוהה מה הוא רואה בתוך המכונית הקטנה עם החלונות המאודים: אולי רגל חיננית אחת על לוח המחוונים. מצח על החלון. אולי יותר, מי יודע? אני מפרגן: יתכן שבלי כוונה הוא היה שותף גדול יותר משציפה בעסק המהביל הזה. האצבעות שלי, חופשיות מאחיזת הדגדגן, לופתות את המותן שלה והשקט מפנה את מקומו לגרגור עמוק. כמו הטובים והגרועים בנרקומנים תיכף ארצה עוד מנה. עוד מעט האצבעות שלי ישייטו במורד הבטן השטוחה, חמודת הפופיק, ויחפשו נקיקים חדשים לתייר בהם. השקט, ככל השקטים, לא מספיק. אולי אף שקט לא יספיק לעולם. אורות מתקרבים במראה האחורית ואני תוהה אם גם האופנוען, כמוני, חוזר לעוד הקפה.
לפני 7 שנים. 21 בנובמבר 2017 בשעה 13:09
