הבחורה שעומדת בכניסה ל"דראגון" נראית כאילו היא הלכה לאיבוד בדרך למועדונים היותר אופנתיים בצד השני של העיר: היא גבוהה ודקה ולובשת מעיל פרוותי ארוך שמתחתיו מציצות זוג רגליים חשופות. היא הלכה לכאן יחפה מהאוטו, סרגיי מעיר לעצמו. היא אוספת את תועפות השיער הזרחני שלה לצמה וחובשת כובע רחצה פרחוני, סבתאי. מעליו היא מרכיבה משקפי שחייה.
האיש שאיתה, בסרבל לבן וכובע לבן מטופש, נראה לסרגיי בהתחלה כמו נושא הכלים שלה, עם תיק הכושר המלא ("קאנטרי גלי גיל", אומר הכיתוב המתקלף בצד) ומין שלט כזה. ושולחן. האיש סוחב איתו שולחן. אבל כשהם עומדים שם בחוץ ומחכים שסרגיי ימצא את השם שלהם ברשימת המוזמנים (סרגיי איתר אותו מזמן, אבל הוא רוצה להסתכל על הבחורה עוד קצת) הוא רואה שנושא הכלים מכוון את הבחורה האופנתית: תעמדי פה, אל תזוזי. הוא מניח את התיק הכבד באנחה, ואז את השולחן, ועליו את השלט (השלט הפוך, אבל סרגיי מזהה שם את המילים "הקהל" ו"חופשית"). עכשיו אפשר לראות שגם הכיסים של המכנסיים הלבנות מלאות דברים. האיש מוציא משם מה שנראה כמו בקבוק קטשופ שמישהו מילא בצבע ירוק. הבחורה מיטיבה את משקפי השחייה שלה ומהדקת את השפתיים לפס דק. הבחור מכוון אליה את בקבוק הקטשופ כאילו היא הייתה צ'יפס שובב ומשפריץ. הפנים נצבעות בצבע ירוק, וכך גם המשקפיים והכובע, וזה נראה קצת כמו חיילת קומנדו שמסווה את תווי הפנים לפני קרב. חיילת הקומנדו ממצמצת בשפתייה. סרגיי לא מתרגש. זאת כבר המסיבה החמישית שהוא מאבטח ב"דראגון" ולמרות שהוא עוד לא ראה משהו בדיוק כזה, הוא כבר יודע שבימי חמישי קורים בחניון הזה דברים משונים.
הבחור מרים את התיק שלו על הכתף, אז את השולחן והשלט, ולבסוף - לוקח את הבחורה ביד ומוביל אותה כמו שמובילים עיוורת. הוא חולף על פני סרגיי כאילו לא הייתה רשימת מוזמנים מעולם. כשהבחורה כושלת במדרגות המעיל שלה נפתח ומתנופף וסרגיי זוכה לראות גוף עירום וכוס מגולח למשעי.
במועדון הבירות חמות והמוזיקה מהאייטיז, כרגיל. האיש בסרבל הלבן מוביל את הבחורה במעיל הפרחוני המתנופף לחלקה ריקה והחפצים שהוא נושא נופלים לו מהכתפיים ממש בעוד הבחורה פושטת את המעיל בתנועה חלקה אחת ונשארת עומדת, עיוורת ואולי קצת רועדת, וכמובן: עירומה. ראשונה יוצאת מהתיק יריעת פלסטיק ענקית. האיש פורס אותה בסבלנות על הרצפה ומכוון את הבחורה שלו שתעמוד במרכז שלה. אחרי זה השולחן מוצב לידה, ומהכיסים ומהתיק נשפכים עשרות חפצים: מכחול דק ומברשת עבדה, פחיות צבע אדומות, ירוקות, סגולות, ספוגים וכמה שפופרות ליפסטיק ועוד דברים. אחרון הוא מציב את השלט ממש לרגלי הבחורה: "פרויקט אמנות בשיתוף הקהל. ההשתתפות חופשית. אל תתביישו!"
הוא לוחש לבחורה באוזן ("עמידת מוצא") והיא מזדקפת, מבליטה את החזה ומשלבת ידיים מתחת לשכמות. הוא מתיישב על הבר, בסמוך, ומסתכל. עובר זמן מה וליד השולחן ניצבים כמה נשים וכמה גברים, בוחנים את המברשות והצבע.
