ירקרקות האופר

אני חייב לציין שאני מאוד שפוי בימנו. כותב למקומות שמשלמים. הולך לישון בזוגיות, מנשק לילה טוב נעים, מתכרבל. מצחצח שיניים אחרי כל ארוחה. אבל לא צריך הרבה בשביל להזכר עד כמה השפיות היא מעטה פלסטיק נצמד דק וזול על קערת שרצים רוחשת. נכון? יש לי שני דדליינים להלילה, וארוחת ערב עם העורך עוד פחות משעה, אבל אני רוצה לכתוב פה. כי לילה וכי לילה קייצי עכשיו. יימח שמם, שהם גורמים לי להרגיש ככה, התרגשות של לילה קייצי, בשביעי לפאקינג אפריל.

אתה מריח את האוויר הזה ונזכר. יותר נכון, האוויר הזה פשוט בא אליך, בלי שתרצה להריח בכלל, וכופה עלילך את עצמו ואת מטען הזכרונות שהוא מביא איתו. הזיכרון כופה את עצמו עליך. אתה לא יצור שפוי. אתה יצור מתרגש ומתלהב, שעומק סטיוטיו כעומק התרגשותו מלילות קיץ כאלו. אתה אומר את זה ואז זה חוזר אליך, אתה חי את זה שוב. מתוך העולם השפוי שלך. הולך ברחוב ומסתכל על אנשים. ההיא בשמלה הקצרה היא סאבית. אתה אומר את זה בביטחון שליו, המילים נופלות לך מהשפתיים כמו אסימונים מהיד של מהמר. עוצם עיניים, כי הרוח בבוגרשוב באה ישר מהים ואיך אפשר שלא לעצור ולהרגיש אותה על העפעפיים. עוצם עיניים ונושם. חושב על השמלה הקצרה. עירומה ועל הברכיים, ברכיים חשופות על רצפה חשופה. מתוך עירומה הרך היא מרימה מבט אליך. אתה מלטף רק כדי לסטור. אתה חושב על הכוס שלה, על שרשראות, על חבלים, על שוט. דברים עוברים לך בראש במהירות, כמו חול שבא עם הרוח: סטירה, ליקוק, אזיקים, נר, חושך, איום שנאמר בלחישה, קונדום, גניחה, עוד גניחה. אתה נושם עמוק. מי שאיתך מסתכלים עליך. אתה פוקח עיניים. אתה מחייך. אתה ממשיך לרדת בבוגרשוב, הרחק מהים. וקל לך אפילו יותר להתכרבל ולצחצח שיניים אחרי כל ארוחה ולהיות שוב שפוי, שפוי, שפוי.