אני עומד בכביסייה ליד כפר גלעדי וקורא הודעות בטלפון וחושב כמה חיכיתי לחזור לעיר הזאת. אני קצת שיכור אבל מה זה לעומת הפעם ההיא, בכביסייה ליד פינסקר. מתוכן ההודעות עולה שאני קר ומרוחק ואני שואל את עצמי אם אחרי כל הזמן הזה סוף סוף נהפכתי לרווק תל אביבי פצוע פר אכסלנס והמחשבה מעסיקה אותי עד שמגיעים הילדים. הם בני 25 לכל היותר ואני נדיב, שתי בנות ובן, וככל הנראה לכל אחד מהם יש פרטים ספציפים שהופכים אותו לדמות בפני עצמה, אז אני מתכונן להתעלם מהם, עד שהבחור (אולי 23 בעצם) ניגש ואומר ״אנחנו צריכים עזרה. אף אחד מאיתנו לא עשה כביסה אף פעם״.
על הלוח מודעות יש פוסטרים של להקות שאני לא מכיר. אנחנו עומדים מעל מכונת הכביסה. אני מראה להם איך מפזרים את האבקה (לפני ששמים את הבגדים) ואיך לא דוחסים את המכונה, אבל גם לא שמים מעט מדי, הי, זה הכסף שלכם אחרי הכל, והרווחתם אותו ככל הנראה במילצור ובירמון בלנדוור כיכר המדינה והשפגט. אני שוקל לשאול אותם במה הם עובדים אבל אני מגלה שלא איכפת לי. אני חושב לעצמי איך אני אשכח את השלישיה הזאת עוד לפני שהאלכוהול יעזוב את הכבד שלי, אבל איך בזיכרון הקולקטיבי שלהם אני אחיה לעד כאיש זקן ומסתורי שלימד אותם את רזי הכביסה. (״זה היה הלילה הראשון שלנו בעיר״, הם יתחילו, ובכל פעם שהסיפור יסופר אני אהיה זקן יותר).
אני מסתכל בהודעות ושואל את עצמי אם באמת חזרתי.
אחרי השלב העיוני מגיע החלק המעשי בכיתת האומן שלנו, ולשלוש מכונות סמוכות נשפכים בגדים משלוש מוצ׳ילות זהות -- גשם של טישירטים וחזיות ותחתונים. אני שוקל להתלהב מהתמונה אבל מוצא את עצמי קר ומרוחק. הריח של המכונות האלו, אבקת הכביסה פגת התוקף מהמכונה הקטנה ששופכת מידות מדודות לכוס חד פעמית, וענני הגשם שמתפזרים מעל מייבשי הכביסה העצומים, הכל כמו שהיה אז. רק הפלסטיקים הצבעוניים שמאפשרים לשלם בכרטיס אשראי רומזים איזו שנה זאת. אני חושב כמה דפק לי הלב כשעמדתי בפינסקר, מנסה להתחבא מהרחוב, כשההיא סימסה לי אם הבאתי את הקרם גוף בריח קוקוס של ערסים.
(״זה צריך להריח הכי עממי, הכי זול״, היא אמרה).
אני עומד בפינה הכי נסתרת מהרחוב, אני מקווה, ואני מתיר בזהירות את החגורה. אני פותח כפתור ומפנה מקום במכנסיים. אני מחזיק את הטלפון ביד אחת ואת בקבוק הקרם גוף בריח קוקוס-וניל-פטצ׳ולי ביד השנייה. ״אולי תפנגר את עצמך קודם״, היא כותבת לי, ״תמרח קצת קרם על האצבע ותריח את הקוקוס״.
מכונות הכביסה מטרטרות כאן ובזיכרון. כמה הבטתי על הכניסה, כמה קיוויתי שמאוחר מספיק כדי שאף אחד לא יכנס, בזמן שעמדתי שם, עם יד אחת במכנסיים, מסמס כאילו משאית רודפת אחרי, נלהב ומאוהב. הייתי בן 25 גג. אולי 23. הילדים, שבאו לעיר מלאים באופטימיות לגבי טבע האדם, משאירים את המכונות לנפשן והולכים לחפש בירה. אולי תאלס צדק, אפילו שהוא חי מאות שנים לפני שהמציאו את תל אביב: אי אפשר לדרוך באותה שלולית שתן פעמיים. בפינסקר, כשהכל נגמר והייתי צריך להעביר את הכביסה למייבש, גיליתי שהמכונה לא נפתחת. כמו עכשיו גם אז היה מעל המכונות פתק עם מספר טלפון כתוב בכתב יד מכוער, והתקשרתי אליו והופתעתי כשמישהו ענה. הסברתי לו שיש בעיה לפתוח את המכונה והוא אמר שהוא יכול לבטל את הנעילה מרחוק. אמרתי לו שזאת המכונה האחרונה בשורה והוא אמר שזה בסדר, הוא רואה הכל במצלמות.
