הכי טוב שיש

לא מזמן שילחתי את ידי הארוכה המחוברת היטב לכף יד, במהירות הכי קרובה שיכולתי להפיק ללא מחשבה תחילה, ולאחר שצברה תנופה מעגלית רחבה ותנועה צירית זוויתית כלפי מטה, היא נחתה במקום שלמעשה הפך אותה לכאורה מיידית לסטירה, שהשאירה חותמה. 

עכשיו, לא הייתי טורח להעלות (או להוריד) זאת, אממה היא לא תוכננה. ואפשר לומר שהיא אף צווחה מאימפולסיביות שלא מכבדת סטירה, כהגדרתה. אז תהיתי האם לשחזר את התנועה ברוורס ונכריז אן-דו ?

אולי ליצוק לה תוכן בדיעבד ? 

להתעלם ?

או פשוט לא לקרוא לה סטירה? אולי תקימה? 

"לרגל צאת הרגל מחפשים אחת שיודעת מה לעשות עם רגל"

אממ.. תראה, אמנם צריכה אחת לשבת לה על הרגל..

יופי, אבל אני התכוונתי יותר "מעריצת רגל".

גם גם, אבל עזוב רגע רגל.. מה דעתך על ישיר- "לאור היציאה לאור והחושך הקרב רוצים אישה אחת לפרק לה את הצורה.." 

ומה עם להרכיב? 

לגמרי שנות ה 90

ואת מגבילה לכאלו שיש להן צורה?, ואין הרבה כאלו כאן. רק אומר..

אין הכי טוב, רק אומרת...

בא לי להעיף לה סטירה. או כמו שמכנים זאת בקלילות הלא ראויה והלא מדויקת בעליל- "להעיף לה אחת"

ומכיוון שאני מכבד את הסטירה ורואה בה מענק רב משמעות ולא ספונטני, אז אני צריך עוד לקבל כמה החלטות, לדוגמא;

עוד לא החלטתי אם הסטירה תעוף באמצעות גב היד או כף היד. 

אם היא תעוף הישר לפנים או לפנים הירך. 

אם היא תלווה בתנועה חצי סיבובית חוזרת לסטירת המשך. 

וכדומה. 

לקראת הפסח הממשמש ובא פרסמתי שוב מודעה הפעם בזו הלשון; "מחפש בת חורין שמבקשת לעצמה חירות לא ליברלית וגמישה". לצד כמה הלצות די רדודות  בעניין ה"חורין", הייתה היענות משביעת רצון באופן יחסי. אני מדגיש באופן יחסי וזאת בהתחשב בעובדה שתחושת חירות היא קצת בחוסר בתקופה האחרונה.
וצריך גם לזכור שהבטחות לשלטון בתערובת של שיטות "לא ליברליות", התבררו לבסוף ובסבירות גבוהה יתבררו גם בעתיד,  ובכן.. כ- לא ליברליות.
ובעניין הגמישות את זה אבחן עם הידיים.

אין לי נטייה להרים ידיים, ומנגד גם לא לדפוק אותן בקיר שבעליל נראה כמו מבוי סתום. 

אז הרמתי מבט לקצה הקיר, מהנקודה הגבוהה שהעיניים גם ככה נמצאות, וכלום. מהצדדים כלום. גם לא מאחורה (זה די ברור בעצם).

אז שילבתי ידי לאחור, עטיתי מבט משועמם, מה שהיה די קל בהתחשב בעובדה שיש רק קיר מולי, גיליתי עניין מחודש בקצות נעלי והבטתי כלאחר יד בפרק כף יד שמאל, היכן שבשנות ה90 היה ענוד שעון. בקיצור כל כולי אומר, "איבדתי עניין והנה אני תיכף סב על עקביי והולך כלעומת שבאתי. 

אמנם, בזווית העין השגחתי כל אותה עת, האם שפת גופי המתנתקת עושה רושם על הקיר הסתום והוא יואיל להתקפל, כמו שרק קיר יודע לעשות, אם הוא לא סתום כמו הקיר חסר הייחוד הזה.

שמתי לב שגם גואה בי תחושה שהולכת וצוברת זעם מבפנים שהלכה והתעצמה והתחילה להתמזג לה עם קצת אגו. לרגע אפילו עמדתי לזרוק איזו בעיטה בסתום, רק ללמד אותו לקח.

עכשיו, אני יודע שבסמטה ליד אין קיר ואפשר לעבור לכל מקום שרק אעלה בדעתי. באמת יכולתי פשוט לשוב על עקבותיי כאן ועכשיו. זה לא שהקיר הזה מסתובב לו יחד איתי בכל סמטה שאלך, זה נדוש לגמרי.

בסמטה ליד, אין קיר פשוט אין ואין מבוי סתום. פשוט.

מתברר גם, שדילול מספר הפיות הלבנות המנצנצות והמזמזמות, הגדיל את כמות הפיות הלבנות מהסוג הבוכה. יש סוג כזה יצא לי כבר פעם מזמן. איתן, עם הפיות הבוכיות, ככל שלוחצים חזק יותר ככה הבכי שלהן מתגבר לכדי מלודיה ייחודית ממש. לפעמים היא אוונגרדית משהו לפעמים ממש לא מהעולם המקביל הזה. בכל מקרה, הקטע המגניב איתן בכלל נמצא בשחרור הלחיצה, אז נשאבים חזרה מהאוויר סביבך כל מיני חלקיקים וממלאים את הבוכיה חזרה בתרכובת בכי שונה רק במקצת מהבכי שנשפך מתוכה רק לפני רגע. 

מהפיות הבוכיות ממש חייבים להיזהר. 

כמה תובנות מתהליך מחיצת פיות לבנות ומנצנצות עיניים.

* יודגש, כי לא נמחץ מדגם מייצג.

ראשית - זה באמת מאוד מלכלך. דמיינו דריכה חזקה על שקית שוקו, די קשה לשלוט על נקודות הפריצה של הנוזל מהשקית ואת זווית ההשפרצה. 

שנית - כמו שאולי ראוי היה לצפות מראש, סך הזמזום לא קטן אולי אפילו גדל קצת. וכמות הנצנצים ביחס לכמות הפיות שנותרו בתום פעולת המחיצה הסלקטיבית גדל. שזה לא הישג טוב בכלל. 

שלישית - אין דבר כזה מחיצה סלקטיבית, אפשר לתהות על קנקנן רק כאשר תכולתן גלויה.

רביעית - אולי עדיף לפעמים להגביר את המוזיקה או לשתול עץ מנצ'יניל בגינה.

אני אוהב פיות לבנות, ללא תוספת נצנצים. פיות קטנות שמרחפות, מבלי משים, כאילו כוח הכבידה משפיע עליהן קצת פחות, ללא תוספת כנפונים (או נצנצים).

הן נמצאות בכל מקום סביבי לאחרונה, מנצנצות בחיוך מזמין וסמוק, שבולט נהדר על הצבע הלבן, יש לציין. מצאתי שתיים מתלחששות בעיניים נוצצות מאחורי הסלע הגדול בחצר למטה, שהשיל באחת את הטחב החורפי ועכשיו הוא פשוט סלע חמים עם חרדון אפור מורכן ראש ששומר קשר עין אחת עם נצנוץ הפיות, והעין השניה שומרת מרע ובו בזמן מתגלגלת ללא מטרה נראית לעין. 

מצאתי אחת גם בתוך כלוב נכנסת ויוצאת בין הסורגים ובכל פעם שהיא יוצאת השאירה חלק מעצמה בצורת נצנוץ לא מאופיין בעליל שלפעמים נוטים לכנות אותו בשם הכללי - סיפור. או עדות. או רשומה, למחוכמים.

מכל מקום, לאחר שגמרתי את ההלל על הפיות עם העיניים הנוצצות, לאחרונה נדמו לי נצנוציהן כזמזום טורדני. על אף טוב ליבן, בוהק עורן היה לי לאחרונה כפנסי רחוב המקרינים אור חיוור וחסר חן.

אז, החלטתי למחוץ אחת או שתיים מהן.

נו..? 

מה "נו"? את התקשרת.

בסדר.. אבל אני פה ואתה שם.

הפוך, את שם.

לא היתה לי ברירה.

טוב, אנחנו הרי יודעים להיכן אנחנו הולכים..

חחח...אבל, אין לנו מושג היכן היינו.

בכל מקרה, זה ידעך לך עם הזמן.

זה לא ידעך!

כל דבר דועך, גם געגוע..

כן.. אנחנו לא ילדים

ויודעים מה אנחנו רוצים, לא?

Yeah!

תחשוב על זה. אתה הרי יודע לאיזה רף עונג כמעט בלתי נסבל, נשלטת חשה. לא היית רוצה את זה לעצמך?
אז מה את אומרת, שלו הייתי פוגש שולטת נפלאה (כמוני) הייתי נכנע לה?
נרקיסיסט !
הלוואי.
מה הלוואי..?
שהייתי עורג לאיבוד שליטה. וגם הלוואי שהייתי נמשך גם לגברים וגם ששלג היה מחרמן אותי, ושהחלקת יד אגבית על דשבורד יוקרתי מעור של מכונית ספורט חדשה היה גורם לי לנשוך שפה תחתונה בתשוקה.