הכי טוב שיש

שני דברים חשובים בבחירה- התהליך והעיתוי. ובכן, התהליך היה מהנה כשלעצמו והבחירה משובחת. רמת השירות היתה טובה, הנאמנות היתה מוחלטת ואפילו התחלנו לחבב אותה בין לבין. האיזון היה פיקס, וגם היכולת שלה לרדת הכי נמוך שיש, מתחת לגובה כף הרגל ולהביע את נשמתה בכל גובה, היתה מרשימה בכל קנה מידה.

אבל העיתוי... גרוע.

שוחררה כלעומת שבאה.

היה זה טירוף צבעים ומוזיקה. ירח מלא וזריחה אדמדמה עטופה בקורטוב אובך מדברי.

לילה שמיזג את המוזיקה דרך הרגליים והלב דרך התודעה ומשני התודעה, החיבוקים והאהבה. 

ושזה נגמר עם השמש הזורחת, שכבנו לנו שלושתנו, יד מונחת על רגל ויד, שיער מתולתל על חזה רגוע, יד מלטפת ירך וגב נישען על גב שנותן כדי יכולתו ולוקח כדי צרכו. 

ורצינו ללכת למצות את כמיהתנו ורצינו להישאר כדי להיות בכמיהתנו.

דחיה על בסיס "טמטום" היא בלתי אפשרית להנמקה, לך תסביר.

לעומת זאת על רקע מראה או טעם בלבוש, טעם באופן כללי, חוש הומור, חוש ריח, לק אכול בציפורניים, לק בכלל, עילפון מוקדם מצפוי, ציפיות, וכדומה. 

זה קל. 

דחיתי את בקשתה לכנות את הליך הסינון והבחירה באסירה החדשה שלנו כ"אודישן". (בשולי הדברים יצוין, כי הצטרפותה לצוות לא הוסדרה כליל והעובדה שאני אומר "שלנו" זו רק מחווה של רצון טוב, ואין בזה התחייבות לחלוק באופן כזה או אחר את האסירה לכשתבחר). מכל מקום, בחרתי לכנות את ההליך-"ראיון", על אף שאני מודה שזאת הגדרה מכשילה, כי הרעיון המרכזי בראיון אצלנו הוא לשתוק. אודישן גם לא מתאים, כי שם צריך להפגין יכולת ולהתאמן מראש, וגם להתחנף. אצלנו חנופה, בעיקר שהתאמנו עליה מראש, היא מתכון לשחרור מהיר מפאת חוסר התאמה ובזבוז אישיות 

"לרגל חג החירות מחפש אסירה" 

 בלי תנאים מוקדמים.

למעט כמה תגובות מתחכמות, היתה היענות טובה סה"כ ונערמו על שולחני פניות רבות, חלקן, עושה רושם, מפורטות כדבעי.

אבל כמו כל מנהל טוב, שהזמן שלו חשוב לו, החלטתי לחצות את הערימה לשניים ולהשליך חצי למגרסה. ואם האסירה המושלמת היתה בחצי שהלך, למגינת ליבה, למגרסה? ניחא - אני לא רוצה אסירות בלי מזל. 

בלי תנאים מוקדמים, למעט מזל.

מסקרנים אותי מאוד אנשים שיש בהם הבנה עמוקה, בלתי ניתנת להרהור ולערעור, מי ומה הם בדיוק. הזהות שלהם ברורה להם כמו שזהות ברורה וסופית ואפילו חד פעמית וייחודית יכולה להיות, ממש כמו מספר ת.ז, שאין בו התלבטות (למעט ה- אפס בהתחלה..).

אלה שלא מבינים כלום על עצמם ויש בהם את ההבנה הזאת הברורה, שאין ולא יהיה להם שום מושג מי הם ואין להם גם צורך וכוונה לברר, הם - הכי מסקרנים ומעניינים אותי.

שמעתי רשרוש מוזר מאחורי הדלת ואז שלוש מהלומות אגרוף מהירות על הדלת ועוד צליל גרירת רגליים מהירה שהתבררה אח"כ כנסיגה מפוארת. 

פתחתי, אפילו מבלי להציץ בעינית, ומולי קופסת קרטון של מקרר אמקור משנות ה 80 המאוחרות, מביט עלי בחזרה בתמיהה לא פחות מהתמיהה שהשתקפה מעיני. 

כעבור עוד כמה שניות של התלבטות שבמהלכם, לפי דעתי, עלו כמעט עשרים רעיונות מה לעזאזל הקופסה הזאת אומרת לי ומי בכלל טרח וזרק את המקרר הזה כאן אצלי.. 

ואז ראיתי את העין הכחולה שלה מציצה מבעד לחור בקרטון באזור תא ההקפאה והבחנתי בדמעה קטנה נוזלת מהעין הכחולה ויש לציין שבאותו הרגע נחתה בליבי תחושת רחמים קלה, ניערתי את התחושה מידית, כי אני לא אוהב תחושות שמגיעות מדמעה מעין כחולה (בעיקר שלה) וטרקתי את הדלת גם הפעם מבלי להציץ בעינית . וראו איזה פלא הדמעה והתחושה נעלמה כאילו היא מחוץ לדלת בתוך קרטון מקרר ישן.

נרגעתי.

גלגלתי אותה במדרגות. אני לא סגור אם זה היה בעליה או בירידה ואם גלגלתי אותה בשטיח הפרום ההוא שירשתי מסבתא אסתר שהורישה לי אותו בריש גלי רק כדי להדגים בפני שאר הנכדים, מי הנכד המועדף עליה. אבל העובדה הבלתי ניתנת להכחשה היא שהשטיח איננו במקום בו הוא אמור היה להיות, אז אני נוטה לקשור בין האירועים.

מכל מקום, הכל התחיל ששמעתי את האלטעזאכן הערבי הקבוע של השכונה, שכבר מזמן לא טורח להקפיד על האידיש התקנית שלו, מכריז: "שולחנות" "כיסאות" "אלטזחאן אלטזחאן", במקצב הולך ונמוג לכיוון קצה הרחוב. אז אמרתי למה לא, נעביר אותה לאספן הזה וזהו, נשחרר. אז גלגלתי, ולמה אני חושב שגלגלתי בשטיח, כי השטיח נמצא זרוק בקצה הרחוב וככל שחולף הזמן אני משתכנע יותר ויותר בקשר בין השטיח - לאלטעזכאן - והיא, והיא לא הייתה שם בקצה הרחוב, אז שמחתי בשבילה שמישהו העדיף אותה יותר מהשטיח המלכותי של סבתא אסתר. 

היא באה. עיניה מושפלות. ידיה שמוטות לצידי גופה הרזה. היא מילמלה משהו לא ברור התיישבה על הרצפה בשיכול רגליים והגישה לי את קצה החבל.

בבקשה קח אותי שוב.

אני לא לוקח שוב אסירות שיצאו לעצמאות, חשבתי, כנראה בקול, כי התחילה לבכות בכי תמרורים (אין מוצא וחד כיווני במקביל), נעמדה על רגליה, שפתאום נשאו את גופה בקלות מפתיעה, נשקה לי על לחי ורצה לחופשי. 

ואני נותרתי עם קצה החבל שלא מחובר לכלום.

החלטתי ללכת עם הזרם. גם ככה מיציתי את הזיכרון והתקומה, האדום של הדם, השחור והלבן של האידיאולוגיה וצבעי הפסטל של החירות.

אז נתתי לה עצמאות. יום. 

שחררתי לה את הרצועה, הנחתי אותה על מפתן הדלת, ציידתי אותה בכל סממני עצמאות וסימנתי לה בתנועת ראש קלה עם הטיה ברורה לעבר החושך העצמאי של מעבר למפתן, טרקתי את הדלת מבלי להסתובב לאחור.

כעבור דקה או שתיים, הצצתי בעינית של הדלת. היא לא היתה.