הכי טוב שיש

החלטתי ללכת עם הזרם. גם ככה מיציתי את הזיכרון והתקומה, האדום של הדם, השחור והלבן של האידיאולוגיה וצבעי הפסטל של החירות.

אז נתתי לה עצמאות. יום. 

שחררתי לה את הרצועה, הנחתי אותה על מפתן הדלת, ציידתי אותה בכל סממני עצמאות וסימנתי לה בתנועת ראש קלה עם הטיה ברורה לעבר החושך העצמאי של מעבר למפתן, טרקתי את הדלת מבלי להסתובב לאחור.

כעבור דקה או שתיים, הצצתי בעינית של הדלת. היא לא היתה.

לאחר בחינה מדוקדקת קיבלתי הצעה הוגנת ובכל זאת עשינו קצת שקלא וטריא כמתבקש, פסענו הלוך ושוב בנידנוד ראש לא מרוצה ועם זאת מתרצה, אפילו חזרנו ובאנו. ובסוף לשביעות רצון המעורבים הרלוונטים לחצנו ידיים, הזדיינו פעמיים ודחינו סיפוקנו למחר. 

וכשהגיע המחר הורדנו מעליה את הכיסוי השחור והתבוננו בה בסיפוק, לא ניתן להסתרה, באסירה שלי,  שלנו!.. שלנו. 

השותפה החדשה שלי ידעה מה היא עושה, זה היה מרהיב, ויזואלי, אינטלגנטי, בלי הנחות. והיא, האסירה, ללא הייחוס והשם, בזמן שיא שפלותה לא הרפתה מקרסוליה והתחננה לעוד נחת מזרועה הרכה וקיבלה בתמורה וביקשה ולא היתה צריכה לבקש ונשאלה ונקשרה והותרה לרווחה, שוב ועוד ושוב.  

"אין סיכוי שאתה משחרר אותה", אמרה, ישרה צווארון חולצתה והלכה. 

מכל מלמדי השכלתי.

אחזתי באגביות בעורפה ולחצתי כמו שסוחטים הדק, באיטיות ובעוצמה קבועה. ואז זה קרה. מצאתי. זה היה ברור, הגוף שלה שחרר מעין אנרגיה נקיה וצרופה, שער העורף סמר, רגליה מעט כשלו. היה נראה כאילו דוק מתחיל לכסות את עיניה ונשימתה בקעה בקול צלול ודק מעומק גופה.

אני אוהב למצוא את הנקודה הזאת במיוחד כבדרך אגב.

וכלום.

אני מאוד אוהב עיניים שמדברות. בין היתר, בגלל שאני מחבב משמעות של בין השורות. במיוחד אני אוהב עיניים מביעות כאשר שאר החלקים הנעים של הגוף, מתקשים לנוע. הרבה פעמים הדוק החכלילי  של הדמעות קצת מפריע להבין והווה ידוע שדמעות יכולות להגיד דבר והיפוכו. זאת הסיבה, שאני מעדיף אסירות שנגמרו להן הדמעות ואפשר להבין אותן יותר טוב. זה לא שאני נגד בכי עם דמעות, כן? תלוי בהבעה, כי הרי נאמר "אין משיחין בשעת הסעודה". בכל מקרה, העיניים שלה מדברות. בלי עין הרע מדברות המון, לא סותמות לרגע (תכלס אני צריך לחשוב על שם בשבילה). היום לדוגמא היא אמרה שהיא עורגת. איך אני יודע שדווקא עורגת ? ולא סתם שינאה יוקדת,  או מבט שוטם סטנדרטי כזה?, או מתה לפיפי? אלו כמובן שאלות שלא באמת חשובות, העיקר שיצא לי להשתמש במילים עורגת (ושוטם). 

ארגנתי לעצמי אסירה למופת, בסכום אפס. או אסירה אפס, בקיצור. 

אין לה כלום ולא יהיה לה כלום. כי לא היה כלום. והיא שלי. 

עם זאת, אני שוקל להציג אותה לרווחה לכל המרבה במחיר, או לפחות לכל המרבה. בשביל זה הידקתי היטב את החבלים הדקים על גופה הלבנבן (עם נגיעות אדמדמות) שהורדתי ממתקן הכביסה. מודה שלקח לי זמן לעצב באופן החביב עלי את פריסת האיברים שלה על רצפת הבטון המזויין. יכול להיות שקצת סובבתי איבר או שניים בזוית קצת לא סבירה ביחס לגוף, אבל היי, אומנות זאת אומנות. 

בכל מקרה, בינתיים, הנחתי על עיניה סרט ורוד פוקסיה ועל פיה הידקתי את הזמם של האסירה ההיא שברחה (ואז נמצאה זרוקה בחינניות של הומלס בתעלת הניקוז של כביש 90). 

אני מרוצה בסה"כ.

השתילה הצעירה והרעננה שזקפה עלוותה המבטיחה, התגלתה כמו אחיותיה הממלאות את המרחב בהתלהבות, כעשב שוטה.

הכדור העצום החליף צבעים וצורות בפקודת הבסים והמלודיה, נרעד ונרגש בוורטיגו של קווים שמתקמרים ומתקערים בניגוד לחוקי הפיסיקה הידועה. 

רעד הריקוד והיפנוט האורות חיבר בינינו בגרסת תנועת הגוף שאין שליטה עליה. מצאנו את עצמנו מחובקים בתודעת אהבה. היא ואני ועוד היא- שנמזגה, כך אמרה לאחר מעשה, לעיניים הזוהרות של היא ולזה שראיתי את שלה. והתקרבה תוך כדי לתפוס בגופות הללו שמחזיקים ברשותם עיניים טובות כל כך. 

וחבוקים בתודעת אהבה, מסירים מעלינו תודעת ציבור וגומעים זה את זו את זו.

מקור- רש"י על קהלת ז יט.

(המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם)

לא היה להם כלום עלי. אבל מודה, למדתי בזמן שהותי שם, כמה טריקים חדשים בתחום.