לפני שנתיים. 30 באפריל 2022 בשעה 19:33
לאחר בחינה מדוקדקת קיבלתי הצעה הוגנת ובכל זאת עשינו קצת שקלא וטריא כמתבקש, פסענו הלוך ושוב בנידנוד ראש לא מרוצה ועם זאת מתרצה, אפילו חזרנו ובאנו. ובסוף לשביעות רצון המעורבים הרלוונטים לחצנו ידיים, הזדיינו פעמיים ודחינו סיפוקנו למחר.
וכשהגיע המחר הורדנו מעליה את הכיסוי השחור והתבוננו בה בסיפוק, לא ניתן להסתרה, באסירה שלי, שלנו!.. שלנו.
השותפה החדשה שלי ידעה מה היא עושה, זה היה מרהיב, ויזואלי, אינטלגנטי, בלי הנחות. והיא, האסירה, ללא הייחוס והשם, בזמן שיא שפלותה לא הרפתה מקרסוליה והתחננה לעוד נחת מזרועה הרכה וקיבלה בתמורה וביקשה ולא היתה צריכה לבקש ונשאלה ונקשרה והותרה לרווחה, שוב ועוד ושוב.
"אין סיכוי שאתה משחרר אותה", אמרה, ישרה צווארון חולצתה והלכה.
מכל מלמדי השכלתי.
