הכי טוב שיש

יש משהו מעורר רחמים בקריאה לעזרה, כשברור שאין עזרה. אף פעם לא הבנתי את זה, על אף עשרות שנות ניסיון לא הצלחתי לפצח את זה. ולא שלא שאלתי. זה משהו אנושי אומרים. התקווה. גם כשכל מחשב ונוסחה יציגו אפס בצד של התקווה.יגידו -מקווים. כמו שאומרים האנושיים- עד שזה לא נגמר זה לא נגמר. ודווקא כשאין תקווה פתאום רוח האדם פועמת וזה. נו. בכל מקרה זה בסה"כ די מעורר המעורר רחמים הזה. אז הכנתי לי תה עם נענע משכתי על גופי שמיכת פיקה נבולה, הטבתי את יצועי סמוך לצינור הביוב שמגלגל לאוזני סימפוניה של תקווה ויאוש ממעמקים מבוצעת מכל הלב למיטב שיפוטי. נראה לי שאחזיק באסירה שלי עוד קצת.

נראה לי שנרדמתי. כי נשמע לי שמשהו העיר אותי.הצליל הרגיש כאילו בא מרחוק קרוב, כאילו נוזל החוצה, מבעבע קלות, רוטט בתוך אויר דחוס. זקפתי גבי, הנעתי את ראשי כמו מנסה ללכוד את קטע האוויר ולפענח את המסר הקלוש. לאט לאט הבנתי -היא בוכה. כן. לא בכי היסטרי, לא מבקשת עזרה, בכי מבולבל, משלים. 

חייכתי בסיפוק מנומנם.

הציפורניים שלה כבר בטח נשרו, אני כבר לא שומע את הרעש המעצבן של הציפורניים שורטות את קיר המרתף, הצליל הזה חירפן אותי, הוא מחזיר אותי לבית ספר יסודי שהמורה היתה חורטת וצורמת עם הגיר על הלוח והגוף שלי היה מגיב ברעד שמעלה קבס מציפורן ועד שורשי שיער. 

ואולי כדאי להציץ מה איתה, בפעם הקודמת שבאתי להציץ נאלצתי לקשור אותה לצינור הביוב ולסתום לה את הפה כי היא התחילה לעשות תנועות עם הידיים ועם הפה (לא זכור לי אם היה צליל עם תנועות של הפה) ואז גם סגרתי לה את העיניים כי יש שטוענים שהנשמה מסתכלת דרך העיניים ואני נגד סיכונים, בטח שמדובר בנשמות. מעניין אם שחררתי אותה אז. לא בא לי הצפה בבית, מה עוד שאחד השכנים עוד ירד למרתף פתאום בגלל הריח והסתימה ויקח לי אותה והיא לא תהיה בשליטתי. ואני גם נגד נשמות תועות כולם יודעים איך זה נגמר.

ואולי אשחרר אותה ביער וארדוף אחריה ואצוד אותה ואז שוב אשים אותה במרתף. הפעם מרתף אחר בלי צינור ביוב ובלי שריטות ששומעים. עמוק יותר. אני לומד מניסיון. ואז גם לא צריך לשתום לה שום עין ובלי עין הרע, לא אשמע ממנה יותר. 

אני הולך מהר. ליטרלי. יש לי רגליים ארוכות ואני הולך מהר. עכשיו, ללכת בקצב של אנשים אחרים זה מיומנות, חשובה, שאין לי אותה. 

ממך. היא אמרה.

קשור אותי הכי רחוק, קשור עם חבל גס שיותיר בי סימנים מבלי שתראה. סכור את פי עם שאריות הגופיה שלי זרועת הזרע שלך. ולך. 

אל תמשוך לעולם את החוטים האדומים הדקים שרתמת את גופי כשלט רחוק לך. לעולם. 

 הפנה גבך כדי שלא אראה את עיני המלח שלך שהפכו אותי כנציבה. לעד.

בבקשה. היא אמרה. 

״הכריזמה שלך נובעת רק מהגובה שלך״ (אמרה.איזה אמרה - ירתה)

והיו עוד משפטים ״להכעיס״ (במלעיל)

ואותי זה לא הכעיס.

כן הורמה גבה (רק לשם הביטוי, אין לי יכולת להרים גבה אחת).

או אולי נחיר התרחב מבלי משים (גם כאן רק לשם הביטוי.. ). 

מכל מקום, אם כבר חשפתי את העמדה שלה, בפני הקהל המצומצם של קוראי (יש יתרונות בלהיות בלוג נידח יחסית), רק אציין שזה לא נכון.. מה שהיא אמרה. להכעיס. 

היא: נו..? אין לך עצה ? (בקוצר רוח)

אני: לא

היא: מה לא? לא הבנת את הקונספט של יועץ?! (עוד יותר בקוצר רוח)

אני: האמת שאף פעם לא הסתדרה לי ההגדרה הזאת. כמו הרבה הגדרות אחרות.

היא: בסדר בסדר... (התחלת ייאוש)

אני: בסדר 

היא: נו? מה אני עושה?  פשוט תגיד לי..(קורטוב של תחינה מתגנב) . 

אני: זה קל. בדיוק מה שאת חושבת לעשות.

היא: אני חושבת לא לעשות כלום (הרימה ידיים) 

אני: בסדר.

היא: מניאק. שלח חשבונית. 

מה שאני אוהב בפלסטלינה זה שהיא פלסטלינה.

פלסטלינה שהתייבשה והתגלדה השכבה העליונה שלה, היא כבר לא פלסטלינה.

״קשור אותי, הכה בי, כי התחצפתי..״

Well hun, you got it all wrong

היא ירדה על ארבע, באמצע המדבר, בזמן שמאות זוגות רגליים בטשו לאורך הלילה והעלו טונות של עפר שנישאו ברוח המדברית שאספה איתה צלילים אלקטרונים משובחים. יד אחת מונחת על כף רגלי ושניה אוחזת בידה של אישה שחבקה אותי ואת טעמה אני מכיר מעת לעת.

״אני לא אפריע לכם, רק תניחו אותי בינכם״, אמרה בקול שבקושי גבר על ריטוניי הבס, שבקעו מהרמקול המקושט באור זרחני שהצליח לצבוע בצבעים מוזרים את האישונים המוגדלים של הבוטשים. 

״מה?״ אמרנו שנינו כמעט במקביל, בעוד אנו מושכים אותה לעברינו, להיטיב לשמוע. 

״פשוט קחו אותי איתכם, תחבקו אותי כאילו היינו אחד, תסוככו עלי, לא אבקש עוד, רק קצת מהלילה הנותר איתכם, רגע לפני שהביטים שוב יעלו עד שאפילו השמש תבוא להציץ על מה המהומה״. אמרה ותלתה זוג עיניים ירוקות מוארות בתחינה פעם בי ופעם בה.

וזאת היתה תחילתה של הזריחה.