הכי טוב שיש

היא ירדה על ארבע, באמצע המדבר, בזמן שמאות זוגות רגליים בטשו לאורך הלילה והעלו טונות של עפר שנישאו ברוח המדברית שאספה איתה צלילים אלקטרונים משובחים. יד אחת מונחת על כף רגלי ושניה אוחזת בידה של אישה שחבקה אותי ואת טעמה אני מכיר מעת לעת.

״אני לא אפריע לכם, רק תניחו אותי בינכם״, אמרה בקול שבקושי גבר על ריטוניי הבס, שבקעו מהרמקול המקושט באור זרחני שהצליח לצבוע בצבעים מוזרים את האישונים המוגדלים של הבוטשים. 

״מה?״ אמרנו שנינו כמעט במקביל, בעוד אנו מושכים אותה לעברינו, להיטיב לשמוע. 

״פשוט קחו אותי איתכם, תחבקו אותי כאילו היינו אחד, תסוככו עלי, לא אבקש עוד, רק קצת מהלילה הנותר איתכם, רגע לפני שהביטים שוב יעלו עד שאפילו השמש תבוא להציץ על מה המהומה״. אמרה ותלתה זוג עיניים ירוקות מוארות בתחינה פעם בי ופעם בה.

וזאת היתה תחילתה של הזריחה.