הכי טוב שיש

לימים רק הבנתי שהיתה זו הסטירה השניה. היא הכף שהכריעה. לפעמים, בהתבוננות לאחור (כמובן תוך עידון מתבקש שה״לאחור״ מאפשר ברוב טובו) הידיעה שהתוצאה תהיה התוצאה, נטועה עמוק בשלב המקדים של התהוות המעשה. 

אמר כבר מי שאמר: ״כשאצה לך הדרך איך תהנה מהדרך?״ (משהו כזה) 

אליך, או רחוק ממך, זה לא משנה.

תקשור אותי היטב לחוטים אדומים ארוכים ותמשוך בהם כרצונך. או אל תמשוך בהם, כרצונך. מתח את חלקיי, מתח כרצונך. הרפה ממני והשאר אותי כמריונטה רפויה, עד שרצונך יניע אותי, או שתרים את ידך כלאחר יד, במקרה, ואנוע לפי פקודתך, אליך או ממך.  

א.מ.ל

היא הייתה כסופה שהלכה וצברה את עצמה וטיפסה מרוח קלילה לדרגה 5 במהירות הגבוהה ממהירות החושך. 

אני די משוכנע שבזמן הקצרצר הזה, לא הספקתי למצמץ, לא לחשוב על משפט כלשהו ובטח שלא להגות אותו. 

הספקתי להבחין, שהתנועה הסיבובית סביב עצמה, הפיקה ישירות מהעין שלה קולות מחרישי אוזניים ואורות מסמאים, שהעידו, למיטב שיפוטי המסורבל, על שום דבר בעל משמעות מלבד הכנה ברורה להרס עצמי.

וזה היה אכזרי.

שום צווחה או פרץ אור מסנוור לא הצליחו לעצור את ההתפרקות המהירה שלה מכל כלי זינה, ממש באותו הרגע שהתנופה פגשה גוף.

אפשר היה לומר, באותו הרגע,  שכל חוקי הפיזיקה הרימו דגל לבן ותלו את הנעליים ליד הזוגות של ניוטון והגרביים עם הפונפון האדום של קירי. 

 אלוהים עדי, שבשלב הזה לא היתה לי שום ברירה -  והדלקתי את האור. 

(ורק להבהיר את עניין אלוהים והעדות, אין סיכוי שהוא יאשר את דברי, אבל זה רק בגלל שהוא פסול לעדות, משנה תורה לרמב"ם :"אם יש בו אחד מאלה פסול לעדות - הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, ויש עוד כמה......(לא מתחייב לציטוט מדוייק).

עוד יותר נכון, גרסתי את כל כולה, במכונת גריסה משוכללת, רק כדי להדביקה מחדש ביסודיות ואז מחצתי את ראשה כמו סיגריה על רצפת מועדון. 

לקחתי את נפשה, קימטטתי בכף ידי ודחפתי עמוק לפח הנייר הקרוב.

יותר נכון, קימטטתי את נשמתה בכף יד מחוספסת, כאילו היתה נייר טיוטה והשלכתי ממרחק לפח הזבל הרחוק. 

יותר נכון, קימטטתי את מהותה לתוך פיסת נייר טואלט מחוספס, גלגלתי בשתי אצבעות, השלכתי כלאחר יד ולא טרחתי להוריד את המים. 

צבעים מרצדים. ביטים מחלחלים. אורות מסמאים. קרירות מדבר. חמימות אנשיםות. ידיים מחבקות, נוגעות. שלוות אקסטזי. ריחות ירוקים. התפרצות הלב ממאורתו.

אבדתי ברגע. והוא אבד בי.

אני לא אוהב ללכת מסביב. 

זאת אומרת אני מאוד אוהב לראות מסביב ומכל זווית אפשרית. זה כן. לכתוב מסביב סביב בלי מסובב ובלי סיבה. זה גם כן.  

אבל ללכת, אני מעדיף ישר. לא באלכסון ולא בעיגולי פינות (בלי קשר כשמעגלים פינות תמיד דופקים את הזרת ברגל באחת הפינות).

גם לדבר אני מעדיף ישר וברור, או לא לדבר בכלל.

זהו.

מתברר שלשפל המדרגה יש מרתף.