לפני 9 שנים. 9 בדצמבר 2015 בשעה 10:26
נשבע ששלטתי ביד רמה, אפילו בשתי ידיים רמות.
ניווטתי בביטחון בכל עיקול ובכל פניה חדה, בכל מישור ובכל העליות והמורדות.
איבוד השליטה הוא תמיד מפתיע, מתרחש בפתאומיות, קצת בהילוך איטי, כאילו אתה חי לרגע את הפתאומיות ורואה אותה מתרחשת, צעד אחר צעד ואתה חלק מזה. המוח עוד לא ממש קולט, רק בדיעבד, לפעמים.
וכשמלוא ההכרה מכה בך, אתה מוצא את עצמך לפעמים, כמוני, בשולי הדרך, אוזנייך מצלצלות מרעש צריחת המתכת שפוגשת ברעותה, כמחליפות כעס ואשמה. ממשש את עצמך אינסטנקטיבית וקולט את מצבך רק בהשתקפות של תגובת האנשים שמסביב. מנסה לפענח את מצבך לפי הלסתות השמוטות של האנשים ללא הפנים שרצים לעברך. מנסה להבין את מצבך לפי תנועות הידיים, לפי הצלילים שאוזנך שומעות ומנסה לפענח אותם בלי להבין את בלילי המילים ומשמעותן.
