הנחתי אותו בצד. למען האמת, השלכתי אותו מאחורי כתפי, בשאת נפש מופגנת, זרקתי אותו. בצד.
אם היתה לי כתף לא מועדפת, או צד שאני לא סובל, בוודאי הוא היה נוחת שם מתעוות כמו ג׳לי, מקפץ קלות ונעצר על צידו, גורר אחריו צינורות מדממים חסרי שימוש ומשמעות.
ככה, בדיוק ככה. אני אראה לו מה זה. אני אפילו אצחק אז בקולי קולות, אנחור בבוז לתחנוניך האחרונים. כשאתה עוד תתגולל בסמטה, חדרייך בעלייתך, אנוח לי על זרי הדפנה ואזכר שביקשת שלפחות אעשה עמך חסד אחרון ושנציל יחד, (יחד?! אף פעם לא היית מחובר למציאות) אדם ששנינו לא מכירים. השתלה? אלוהים מה אתה לא מבין? זה המוח כאן. ואין אלוהים בכלל יה חביבי! ו״רבות המחשבות״ שגנבת, גם ככה מענינות רק אותך ואת החברים המוזרים שלך מוסר-כליות והשני.
ובעיני רק רגליים, הרבה רגליים. של אנשים רבים, נתקלים בו בסמטה כשהוא מונח על צידו, מעוות, ידרכו עליו, יבעטו בו. חלקם יבעטו בו בלי משים, אחרים במזיד, אחרים אחרים בהנאה, והכי אחרים בשמחה לאיד.
עד שזהו. המוח ישרור.