בוחרת בטוב

[b]ואנחנו אחרי חג ארוךךךךך שכלל הרבה הרבה הרבה מאוד אוכל ובית כנסת. ואני מאוד גאה בעצמי ובמאמץ שלי לשים לב לדרך ולכבד את עצמי. ואני יודעת שאם הייתי יכולה לסמס לו או להתקשר אליו הייתי שומעת את הקול שלו שמלטף אותי ושמח איתי אך מזכיר לי שלא להתייחס למשקל אלא למה שאני לומדת, אם אני לומדת, בדרך. בקרוב יהיה הרבה יותר מקום על האופנוע. (-:

ממש בעוד שעות תיכנס לתוקפה תשע'ב. אני מסתכלת לאחור על השנה היוצאת ובסה'כ אני יכולה לטפוח לעצמי על הכתף. עשיתי עבודה נפלאה! לגמרי בעצמי. סימנתי וי על כמה מטרות.. הרשיון הנכסף בידי, אחרי תלאות מרובות.. אני פותחת שנה בפחות אי אלו קילוגרמים ועוד היד נטויה, ותודה לחלי ממן.. עברתי שנה מדהימה. מלאה אתגרים. את השנה שחלפה פתחתי בחושך, בדידות ויאוש. בלי רצון או מחשבה על יכולת לעזור לעצמי. אבל קמתי, טיפסתי מהבור עם הציפורניים ובשארית הכוחות כשמאחור היה תמיד מי שלחש לי והזכיר לי שאני יכולה. אני אוהבת את העשיה ואת הדרך גם אם יש לי עוד הרבה לצעוד ולמרות המהמורות שבטח עוד יצוצו בה. תחל שנה וברכותיה. שנה טובה.

כמה טוב שיש את הידיים האלו שמסוגלות לנחם אותי גם מרחוק. תודה על החיבוק הטלפוני. גם זה טוב באין ברירה אחרת. תודה.}{

ההבנה שישנם דברים שלעולם יכאבו מחלחלת לתוכי באיטיות ובהשלמה. לא ניתן להתעלם או לברוח ממה שהיה. זה חלק ממני. ובכל פעם מחדש אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שמה שהיה היה ולא יחזור לעולם ומאפסת את עצמי חזרה. היום הצלחתי קצת פחות. כשאמרתי למנהל שלי בסיום שיחה שאני זקוקה להחייאה הייתי דיי רצינית. הוא לא הבין על מה אני מדברת. גם לא טרחתי להסביר. אבל החולשה שגרמה לי השיחה הזו איימה להטביע אותי בכאבים הישנים שלי.

העבודה הזו סוחטת. מתישה. בעיקר האנשים שם. יש שם מי שמצליחה פעם אחר פעם, בשיטתיות להטריף אותי. להביא אותי לדמעות. מכעס, מעלבון, מתסכול ומצוקה. אז כבר יומיים שאני מתנהלת שם ככה, מתפקדת עם כאב ראש מטורף, נותנת את כולי לעשיה התובענית של המקום כשבין לבין אני מנסה לתפוס את המנהל שלי לידע אותו בקושי שלי. הבוקר הייתי צריכה ממש להחניק את הדמעות כדי לא להתפרק מול מאה איש. כל זה תוספת לשיחה אתמול שבה עלה השם של רוני גלילי שהצליחה לערער אותי לרגע.

הבעות אמון של הסביבה מעולם לא התקבלו אצלי כלאחר יד, זה אף פעם לא מתיישב לי טבעי בפנים. המנהל שלי בעבודה שכבר הרבה זמן מנסה לדחוף אותי קדימה, אמר לי היום שמחר יש מרכז הערכה למדריכים והוא רוצה אותי שם, למרות שלפני שבוע הודעתי שאני עוזבת. אמרתי לו שמדריכה זה לא בשבילי כי רב הזמן אין לי סבלנות לאנשים סביבי. הוא צחק ואמר לי שאני פשוט לא מודעת לעצמי, שהם רואים אותי בחניכות וכו.. האמנם? אני באמת לא מודעת לעצמי? לא נראה לי. נכון שאני עושה את העבודה שלי הכי טוב שאפשר והכי טוב שאני יכולה אבל זה לא אומר שלא בא לי מידי פעם לחנוק מישהו כדי לפרק את העצב%

בתקופה האחרונה משהו עוצר את המילים שלי ולא נותן לי לשפוך החוצה. לא מול מי שצריך וגם לא כאן בבלוג.
עכשיו, אני מקווה שהדברים ישתחררו.
חזרתי הביתה. החיוך שלי נעשה רך יותר. ( כל השאר עוד גועש בפנים..)

מתאמנת על להרפות ולשחרר. הכל בסדר. בדיוק כמו קודם, ואפילו יותר. (-:

תכלס?
אני חייבת להודות שיש עוד אנשים טובים בסביבה.
שנים שהתפיסה שלי את ההולכים על שתיים הייתה שרובם רעים, אנוכיים ועוד כל מיני חולאים.
יש לי מספיק סיבות טובות משלי לחשוב כך.
ויש אותך, שתמיד אמרת לי שהאנשים הם לא רעים, שההסתכלות שלי היא לא נכונה.
כמו תמיד, אתה צודק.
בזמן האחרון אני שמה לב שהצלחתי להקיף את עצמי באנשים טובים. מסתבר שעדיין יש כאלו.
טובים, אמפתיים, מתחשבים, בעיקר כאלו שלא חייבים לי כלום. וכל פעם מחדש המחוות שלהם והאיכפתיות, מרגשים אותי עד דמעות. לפעמים זה משהו "קטן", אבל כשיש שימת לב, רואים גם אותו.

****
הבוקר הזה שלי שהתחיל בקיום ההבטחה שלי להרפות, להחליק, לצאת מהבית רק לאחר שאני משילה ממני את הקליפה הזו שעוטפת אותי, המשיך ליום שהכל בו היה "רך" גם כשהיו סיבות טובות לכעוס ולהתעצבן.
בגדול, יש לי המון מה לעשות. הרבה מאוד דרך כדי לא לאבד את כל הטוב שקיבלתי והוענק לי, אבל מה שבעיקר חסרה לי זו ההתעקשות על הדברים. עכשיו יש עוד משהו לשים לב אליו.

איזה טעם רע יש לה. בחיי.
אני מאוכזבת, מיואשת, על סף דמעות. רק שהן, כרגיל, מסרבות לצאת.
שוב נכשלתי, וזה גורם להכל מסביב להשחיר, גם אם אני מאוד מתאמצת לראות את שפע הצבעים שמהם מורכב העולם שלי.
חרא.

שמתעתע, ממש כמו מצב הרוח שלי שקשה לי להגדיר כרגע.

בחדר שלי מתנגן השיר הזה הקבוע שלי, השיר של הסשן העצמי הזה שגורם לי לבכות מבפנים, גם בלי דמעות, ולנשימות להיות מודעות יותר. השיר הזה שפעם אמרת לי שבכית איתו המון.
הגירסה החדשה שמצאתי לי, פשוט מתאימה לי כ"כ שאני מאזינה לה בלופים.

ומה בעצם רציתי לומר? לא הרבה.
אני רק רוצה חיבוק. לא הרבה בכלל.