בוחרת בטוב

מצד אחד אני נרגשת. בגללה. מצד שני.. בסדר, היא מתחתנת. חוץ מלקוות בשבילה שהיא עושה מעשה חכם ושהיא בוחרת הפעם את האדם הנכון, אין לי הרבה מה לעשות. ובכל זאת, אני מקווה בשבילה שתצליח. שיצליחו שניהם במשימה הכל כך מורכבת הזו. ************************** אני מוצפת. וברור לי שמחר אני אפרוק, גם בחתונה. לא יכולה לחכות לחמישי עד שאפרוק איתו, בתוך הידיים הגדולות והעוטפות שלו. ומאחר והוא לא זמין הערב, מצאתי דרך נהדרת לפרוק, עם המוזיקה. שיר שנוגע לי לאותו הרגע והופ, הדמעות מנקות אותי ואת הלחץ שנאסף לו במשך היום.

הבכי הזה שחנקתי בעבודה, התאמצתי כל כך להסתיר עד שהסתיימה השיחה המחורבנת עם הפונה המחורבן, וביקשתי לצאת לרגע כי אני לא מרגישה טוב. גם בשירותים ניסיתי שלא לבכות כדי לא לחזור לעמדה שלי עם עיניים אדומות. הבכי הזה זולג לו עכשיו החוצה כשבעצם אני לא יודעת על מה בדיוק אני בוכה. כואב לי. אני מנסה לזכור שהעולם הזה הוא מקום נפלא להיות בו. זה רק האנשים בו, לא כולם, כמובן, שמחרבים אותו.

מישהו יכול להסביר לי איך מוסיפים לינקים לפוסטים שנכתבים דרך הגלקסי? אני אשמח

אחחח איזה בוקר נהדר. רגוע לי, לא ממהרת לעבודה וגשם בחוץ ואויר קפוא ונקי. אחרי ארוחת בוקר טעימה שנאכלת באיטיות, בלי למהר, אני מתפנה לסיגריה וקפה של בוקר במרפסת הדולפת ומוצאת זמן לנשום עמוק להתבונן סביב ולתוכי לרענן את האהבה שלי לגשם. שמה לב שלמרות הקושי שהעבודה שלי מזמנת לי על בסיס יומיומי, היה לי שבוע נהדר של עמידה ביעדים ועוד אי אלו חוויות מופלאות. סיום החוג שהשתתפתי בו בחודשים האחרונים זימן לי תזכורת נפלאה ליכולות ולעשיה שלי. כמה מחמאות קיבלתי. היה מרגש. שיהיה סופ"ש נעים גשום ומחומם מבפנים, לכולנו. והלאה קדימה לעוד שבוע חדש עמוס בחוויות משלו. טוב לי. בחיי שאין מה להתלונן.

ולי ניתנה ההזדמנות לשים לב שבעצם האני האמיתי שלי עדיין מכוסה במסיכות, עטוף שכבות בגדים מצניעות ומקור, ומרופד בשומן, אז איך, קיבינימט, אפשר לדעת מי היא אני או מה אני באמת מרגישה תחת כל אלו?? יאללה- להתפשט! להתקלף. עוד שנה ועוד שכבות שאקלף ואסיר ממני.

חנוכה. ומשום מה מרגיש לי שהאור רחוק ממני. אני מנסה להזכיר לעצמי שזו רק הרגשה. חג אורים שמח ומלא אורות, לכולם.

המאסטר שלי תמיד אומר שלפעמים עדיף הכאב שעל העור מאשר הכאב של הלב... כבר הרבה זמן לא ספגתי כאב. ככה יצא. הימים האחרונים והמקומות החשוכים שהלב שלי הולך אליהם, גורמים לי להתגעגע לכאב של העור. להצלפה של חגורה או שוט או לאיזו נשיכה שורפת של הפטמות שלי. פשוט לכאוב. זה נקרא לברוח ? בימים האחרונים היו כל מיני טריגרים שהחלישו לרגע, שזרקו אותי לאחור, לתחושת חוסר האונים והזעם שבא בעיקבותם. אני עדיין כועסת, במקומות הכי עמוקים שלי, גם אם מעל לפני השטח נדמה לי שלא. ושם אני רק רוצה שמישהו יערסל, יחבק וירגיע. זה לא אומר שאני לא לוקחת אחריות או שאני לא מתנהלת מתוך בחירה. אני רק לרגע אחד קצר נחלשת. ומיד ממשיכה
קדימה. לא נשברת. חוץ מזה, עם 14 קילו פחות אני שומעת מחמאות לאורך כל היום.....

אני אוהבת את האיש הזה שמצליח ברגעים ספורים להכניס אותי לפורפורציות הנכונות. אז כן, לא קל להיות נציגת שירות. זה עלול להתיש. אבל אם אצליח לזכור במהלך שיחה קשה שלא חוכמה להיות מנומסת/אדיבה/נעימה/נחמדה/לאנשים נעימים ופשוטים. החוכמה היא להיות כזו עם הפונים הקשים, אלו שקשה להם ורע להם ומנסים , מתוך הצורך העמוק שלהם, להקשות גם עלי. זה התפקיד שלי כרגע <גם אם אני מייחלת לסיומו> לצאת מאזור הנוחות שלי. לא לקחת פנימה את הרוע שהם מפיצים. הם צריכים אותי! גם אם מתוך הקושי שלהם, הם פשוט הודפים כל נסיון אמיתי לעזרה. למזלי יש לי אותל. שמאיר לי, שמזכיר לי, את הדרך ואת התפקיד ואת היעוד ואת הזכות שיש לי להיות במקום הזה וללמוד את השיעור שלי. כשיצאתי מהעבודה לא היו בי כוחות לכלום, רק רצון להניח ראש. עכשיו בא לי לצעוק שכל העולם ישמע שאני- אוהבת- אותך!!

כשמגיעה השעה הזו של הערב, הדבר האחרון שבא לי זה לדבר איתו. על הילד שלנו. הנושא הזה בוער בי, אבל אני מתחמקת בתירוץ הקלוש שאני צריכה עדיין להרגיע. אני צריכה לזכור את העיצה שלך,לתת לעצמי דין וחשבון לאורך כל השיחה. לשים לב כשאני מרגישה את הפיצוץ מתקרב, ולעצור לרגע. לנשום. ההחלטות שלי שלא להגיע לטונים צורמים בשיחות איתו מעולם לא עמדו במבחן. אני אצטרך לנסות. אבל לא הערב. פשוט לא בא לי. הרבה יותר מתאים לי להתפנק עכשיו על צלחת מרק חם.

בנוסף לכל הארועים שהביא איתו היום הזה, אורי סלונים נפטר. וזה מה זה עצוב. בדיוק כמו הסינגל האחרון שלו ושל מיכל שפירא. עצוב. לצערי אני לא יודעת לצרף לינק דרך הגלקסי.