לפני 12 שנים. 6 בדצמבר 2011 בשעה 19:28
המאסטר שלי תמיד אומר שלפעמים עדיף הכאב שעל העור מאשר הכאב של הלב... כבר הרבה זמן לא ספגתי כאב. ככה יצא. הימים האחרונים והמקומות החשוכים שהלב שלי הולך אליהם, גורמים לי להתגעגע לכאב של העור. להצלפה של חגורה או שוט או לאיזו נשיכה שורפת של הפטמות שלי. פשוט לכאוב. זה נקרא לברוח ? בימים האחרונים היו כל מיני טריגרים שהחלישו לרגע, שזרקו אותי לאחור, לתחושת חוסר האונים והזעם שבא בעיקבותם. אני עדיין כועסת, במקומות הכי עמוקים שלי, גם אם מעל לפני השטח נדמה לי שלא. ושם אני רק רוצה שמישהו יערסל, יחבק וירגיע. זה לא אומר שאני לא לוקחת אחריות או שאני לא מתנהלת מתוך בחירה. אני רק לרגע אחד קצר נחלשת. ומיד ממשיכה
קדימה. לא נשברת. חוץ מזה, עם 14 קילו פחות אני שומעת מחמאות לאורך כל היום.....