בוחרת בטוב

הלחץ בחזה רק הולך ומתגבר, חוסם את האויר.
בימים כאלו שכל הצצה חטופה באתרי חדשות מגלה ידיעה נוספת על מעשי אונס והתעללות מינית,
אני מתקשה לנשום.

)-:

אני משתפת אותך בפנטזיה שלי. היא לא מינית בעליל. כולה סושי, אבל ביחד.
ואתה אומר שלא. ואין לך הסבר, לא שאתה חייב לי הסברים. אבל אני נעלבת. ומתאכזבת.
ואתה מזכיר לי שאני זו שבחרתי ובוחרת לחיות את החיים שלי תחתך.
נכון, זו בחירה שלי, ואני בוחרת בה שוב ושוב, בכל פעם מחדש, במודעות ובגאוה גדולה.
זה לא תמיד קל להפסיק לרצות ולהשתוקק, לשחרר את הכמיהה הזו.
אני צריכה לזכור שהמטרה שלי היא לרצות את מה שאתה רוצה, שהרצון שלך יהפוך לרצון שלי,
גם כשפחות נעים לי. לנשום עמוק ולקבל באהבה.
ברור לי מאיפה מגיע העלבון הזה שהציף אותי ברגע שאמרת שלא, זה העלבון הזה שגורם לדפוסים הישנים שלי לצוף, להרגיש מיותרת ולא חשובה, למרות שאני יודעת ומרגישה כמה אני חשובה לך וכמה איכפת לך ממני.
אולי זה בגלל שאני פשוט רוצה יותר. זה לא סוד. אני רוצה הכל. ושוב אני חוזרת ל"רוצה", ולומדת על בשרי יום יום לוותר על הרצון הזה.

מדהים איך בכל פעם מחדש אתה מצליח לרגש אותי, עד איבוד נשימה. עד דמעות. זה אף פעם לא היה וגם לא יהיה מובן מאליו. וההרגשה הזו שאני פשוט ברת מזל מהדהדת ומחלחלת בי עמוק פנימה. תודה מאסטר על מה שאתה.

ההוראה שלך תפסה אותי לא מוכנה. זה לא שלא הסרתי שיער לפני שהגעתי, שעווה, וכו',
והרצון שתיגע בי, תשתמש בי, תכאיב ותשתעשע להנאתך הוא עצום. אתה יודע, אני לא צריכה לספר לך.
ובכל זאת, הובכתי. ואז התערבלתי לי עם ההרגשות שלי. אני? מובכת? ממאסטר? איך זה יכול להיות בכלל? איפה ההגיון? וזה רק הביך אותי יותר. כבר יצא משליטה..
וכשאמרת שסוף סוף אני מקבלת צורה של בן אדם, צורה של אישה, נחנקתי. נתקעה לי הנשימה.
מוזר. הרי רק לתגובה שלך אני מחכה. כל שאר מליון המחמאות שאני מקבלת מהסביבה זה שולי לגמרי.ובכל זאת, נזרקתי למקומות ישנים וחשוכים. הגוף הזה שלי, השמן והגדול, זה שמתעללים בו, ולועגים לו.. נחנקת עם הדמעות אני מתחפרת בך, כשאין לי יכולת להסביר מה קורה לי. יש לי מילים, אבל אני אטומה. כן, אני יודעת שלא הצלחתי לפתוח אתמול לגמרי, למרות שהייתי במקום הבטוח והאוהב שלי. הייתי עירומה, אבל לא לגמרי פעורה.

ובלילה, לפני השינה, עם סימני השינים על הציצי המתקטן שלי, חיבקתי את הטבעת, נשמתי את האהבה שמוקרנת ממנה, הרפתי, שיחזרתי את התחושה של השלולית, כמו אצלך על השטיח, כשאני עסוקה בהנאה הצרופה הזו של הפה שלי מלא בך..

בכל בוקר, כשאני מודה על ההזדמנות לעוד יום מאושר, אני מודה לו שהכיר לי אותך.

&ob=av3e

אתמול,כשהידיים הגדולות שלך עטפו אותי, בין שפיות לאיבוד חושים, זה מה שהתנגן לי בראש.

היה מדהים היום לצאת לחפש חרציות או כל צמח פורח אחר. קשה לי בכלל לתת שם להרגשה. יצאתי מהבית, בהוראתו של מאסטר, אחרי שהשיחה שלנו הגיעה למקום הזה שאני חונקת בו דמעות, כי נראה לי טיפשי ומיותר לדבר עם מאסטר על הנושא הזה ולבכות, ומאסטר מפנה את תשומת הלב שלי לזה שאני מסרבת לשחרר, אבל אומרת שכל מה שהייתי רוצה לומר לילדה הקטנה הזו שבי לשחרר, לעזוב, להניח ולהמשיך הלאה. בעצם בא לי לצעוק לה די!!!! בא לי לפעמים לחיות כאילו שום דבר לא באמת קרה. אני מנסה לחשוב איפה הייתי היום לו לא הייתי חווה את מה שחוויתי. וכן, אני יודעת שזו פנטזיה ילדותית ובלתי אפשרית. זה היה, אי אפשר להתכחש לזה או לברוח מזה! ובעקבות מה שהיה התעצבתי אני לאדם הבוגר שאני היום. אבל זה כבר במאמר מוסגר.
יצאתי כשאני מלווה באמירה של מאסטר שאני יכולה לקחת איתי את כאב הפגיעה. הדמעות שניסיתי לבלוע קודם זלגו ממני עם כל פרט קטן ששמתי ב אליו, עם ריח ההדרים המשכר, עם ההתמסרות לרוח שליטפה אותי, עם השיחות שניהלתי עם הצמחים שפגשתי. ליטפתי את החיטה, קטפתי חובזות, ישבתי עם החרצית הצהובה שם על האבן הגדולה, כשברקע מתנגן לו אהוד בנאי.
רק לשים לב. להיות עירנית לסביבה ולמה שאני עושה. פשוט ומדהים. בדיוק כמו מאסטר שבהוראתו אני גם פשוט מוותרת על ההשתוקקות.. (-:

תודה.

&feature=endscreen&NR=1

ההוראות מאוד ברורות.
אני שם, בעבודה החדשה הזו שמלחיצה אותי כ"כ עד כדי איבוד הגיון בסיסי. אז זהו, יש את מאסטר, ויש אותי, משרתת אותו גם שם, בעבודה שלי. אני נשארת שם כי זה מה שהוא רוצה ממני כרגע. לשרת אותו בלי להרגיש. ממש ככה. למחוק את כל רגשות הפחד וחוסר הביטחון שלי, את החשש הזה שמנקר שמא לא אצליח לעמוד בעומס המטלות.
אני שם כי מאסטר אמר. ואני שם כדי לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה. בלי לחץ. מה שאצליח- מעולה. ומה שלא? מעניין ת'תחת.
כל שיחה כזו מצליחה להרגיע ולמתן את מפלס החרדה והמצוקה, עד לגאות הבאה.

לאף אחד לא פשוט כרגע, כל אחד והתמודדויותיו באשר הן, והידיעה שלמרות הכל יש לי את המקום הבטוח שלי ושאני לא לבד כאן בעולם הזה, מנחמת ומרגיעה, גם כשאתה לא תמיד במרחק נגיעה.
אוהבת, מרכינה ראש, מפשילה שרוולים וקדימה-
לעשות בדיוק מה שאני אוהבת: לשרת את מאסטר שלי!

עכשיו אחרי המקלחת הרותחת שעשיתי אני מתחילה להפשיר.
כבר שבועות שאני מכווצת. מנוהלת ע"י פחדים לא הגיוניים בעליל. הדפוסים הישנים שלי שטרם הצלחתי לשרש מנקרים לי בראש, נוגסים בי מבלי להרפות. ומה אם לא תצליחי. ומה אם תיכשלי. ראבק, אני לא במבחן. נקודה. ובכל זאת המטחנה הפרטית שלי עובדת שעות נוספות, מרעישה וקודחת. אני חסרת שקט וחסרת מנוחה. וכולה התחלתי עבודה חדשה. אז מה?
כל שיחה עם מאסטר מגיעה לשם, לפחדים האפלים שלי מהכישלון שעלול לחכות לי מעבר לפינה, מהציפיות שלי ושל הבוס החדש שלי ממני, שאולי לא אצליח לעמוד בהן.
בשבוע שעבר כבר אמרתי לעצמי שזהו, אני עוזבת. לא ממשיכה הלאה. אבל מאסטר הטיל וטו.
ביום שישי בגיחה הנהדרת לגלבוע, לנוף המרהיב ולאויר הנפלא, גם שם לא הצלחתי לשחרר את המועקה. הלחץ רק המשיך להיבנות עד שכבר נהיה קשה לנשום. מעולם לא חוויתי התקף חרדה, אבל היה נדמה לי שזה מה שעובר עלי. שיחה עם מאסטר ממש לפני כניסת השבת גרמה לי לנסות כל השבת, ללא הצלחה יתרה, להדוף כל מחשבה על העבודה, להשתיק, להשקיט ולהרגיע.

המילים שנאמרו לי קודם בטלפון הצליחו לעצור לרגע את המטחנה. תיזכורת ממאסטר שהכל בסדר, ושיש יד שאוחזת בי גרמו לי לשחרר את הבכי שהיה תקוע בפנים. עכשיו רגוע יותר והלחץ בחזה משתחרר לאיטו. אני אלך מחר בידיעה שאני משרתת את המאסטר שלי, גם שם. וכמו שמאסטר לימד אותי גם שם אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה.

העולם סביבי עמד מלכת היום, כשישבתי איתו. לראשונה מאז הארבע שנים שאנחנו מכירים ישבנו לקפה במקום ציבורי הומה ילדים מחופשים. כלום לא עניין אותי חוץ מהגאווה שמילאה אותי כשישבתי קרוב קרוב אליו. האיש הכי מדהים שאני מכירה בסביבה מקדיש כרגע את שימת הלב שלו אלי.
גם כשנשקתי את היד שלו לא ראיתי אף אחד מסביב. היינו מאסטר ואני והטבעת והכרת תודה אחת ענקית.

הטבעת הזו שלך שאני עונדת עכשיו על היד, גרמה לי בצהריים להתרגשות שהקשתה על הנשימה.
נדמה לי שגם את המוכרת של מגנוליה היא השאירה פעורת פה...
כן, אני יודעת מה היא אמורה להזכיר לי. אני הכי חשובה כאן.
בלי אבל, בלי בערך, בלי מה יגידו, בלי לחשבן בלי הרף לאחרים, בלי לנסות לחשוב כל הזמן "איך זה יצטייר" ובקיצור בלי כלום. בעולם שלי אני הכי חשובה. גם אם זה נשמע הכי אנוכי שבעולם.
פשוט מגיע לי. מעצמי ומהעולם סביב, בלי שום תנאים.י

מותר וכדאי ורצוי לתת שם לדברים. איך מאסטר אמר לי היום, יש עוד כ"כ הרבה ערפל על כ"כ הרבה דברים שלך. הגיע הזמן לקלף, לגעת באמת.
אני בהחלט יכולה לומר אחרי שחלפו כבר 12 שנים שהיה שם ניצול. למרות שעד היום הגנתי עליו מתוך התעקשות מוזרה. היה אסור לו להתפתות לחולשות שלי ולשכנע אותי שהוא יעשה לי חוויה מתקנת, שיש עוד דרכים, נפלאות, לבטא תשוקות וחשקים. הוא היה אמור להיות המבוגר האחראי,אבל הוא לא היה. נכון, את הבסיס שלי למציצות טובות ובליעה של כל טיפה בהנאה צרופה, רכשתי אצלו. אני לא מתלוננת, אני רק מודה בעובדה, ביני לביני, שהיה אסור לו. שהרצון הכנה לעזור היטשטש ומה שנשאר זה ניצול של חולשה ונקודת תורפה שלי. אני יכולה להודות בזה מבלי להיתפס בעיניי עצמי כמנייאקית כשאני חושבת עליו בצורה כזו.

**** אני כותבת ונשארת בתחושה שאני לא לגמרי מצליחה לבטא את עצמי, אבל זה לא חשוב, גם להקיא זה בסדר.

מאסטר שלי, אני חסרת מילים להביע את ההרגשה שלי, חוץ מהאהבה שלי שלמרות שכל פעם נראה לי שאי אפשר יותר, אני מוצאת את עצמי אוהבת עמוק יותר.

לפני כמה שנים הייתי קרובה מאוד לקבל החלטה לגבי ניתוח טבעת בקיבה. למזלי הטוב היה שם את המאסטר שלי, שמצליח תמיד לראות כמה צעדים מעבר לראיה שלי, והוא לא הסכים בשום אופן שאעבור את הניתוח. דיברתי עם אנשים ובדקתי ושאלתי וחקרתי. מאוד רציתי. ומאסטר אמר לי אחרי כל ההסברים ההגיוניים שאין מצב שהוא יגע בי אם אעשה את הניתוח הזה, זה מגעיל אותו. לא ציטוט מדויק, אבל בערך, בכל זאת עברו כבר כמה שנים...
אתמול, כשעליתי על המשקל והבנתי שסגרתי מינוס 20 קילו, קלטתי כמה מזל יש לי שהיה מי שיעצור אותי רגע לפני החלטה לא נכונה לי. אני יכולה! בשפיות ובכוחות עצמי, עם הרבה הרבה התמדה ועקשנות ועמידה ביעדים שהצבתי לי, גם לרדת במשקל. בעצם, אני יכולה הכל. אני רק צריכה לבחור ולהחליט שזה באמת מה שאני רוצה. בדיוק כמו תהליך ההרזיה שלי, הכבוד לעצמי ולגוף שלי, ההבטחה שהבטחתי לעצמי ביומולדת האחרון שלי, וכמובן הקבוצה של חלי ממן, כל אלו מדרבנים אותי להמשיך הלאה קדימה, והיד עוד נטויה.
בקבוצה, ואח"כ בשיחה שלי עם מאסטר רציתי לצרח את ההתרגשות שלי החוצה. אני, כן אני, יכולה להחליט החלטות ולהתמיד בהן!
כשאמרת לי אתמול שאני לא אוהבת מספיק את ***** שלך,עלו בי דמעות.
אני אוהבת, אך עדיין לא מספיק. אני עדיין לומדת לאהוב, יודעת מה הכיוון ויודעת שיש עוד דרך לצעוד עד שאוכל לאהוב את עצמי כמו שאני אוהבת אותך..
והכי מרגש, כוסומו העולם, אני שלך!

תנועה אחת שלך מספיקה לי כדי להרגיש שוב את המקום שלי על השטיח, לרגליך, בשלמות, הכי נקי והכי רגוע בעולם. למה באמת קשה כ"כ לגרום לי להשאר במקום שלי? זה הראש הזה שלי שעובד שעות נוספות, לפעמים סתם בכיוונים לא נכונים. אני הרי לא באמת צריכה הוכחות.ברור לי, מאוד ברור לימה יש שם, אז למה אני מתערבלת לי עם האם והאולי? יש לי אותך. ברור שיש לי.גם אם קצת אחרת... ואתמול היה אפילו סימן של המקל על התחת שלי! האתמול היה תזכורת נפלאה לזה שאני יכולה להמשיך ולהתמקד בעשיה שלי, להתעקש לגעת במקומות החשוכים ולאהוב את עצמי כמו שלא ידעתי מעולם לאהוב, כמו שלמדתי איתך. המקום הבטוח שלי, אתה, מביא אותי ברגע לדמעות של שחרור, ביטחון עמוק והרבה אהבה, ראית את זה אתמול... וכל פעם מחדש אני מודה על המזל הטוב והאינטואציה שהובילו אותי אליך לפני ארבע שנים, גם אם לא ידעתי לאיזה מסע מופלא תיקח אותי.