העולם סביבי עמד מלכת היום, כשישבתי איתו. לראשונה מאז הארבע שנים שאנחנו מכירים ישבנו לקפה במקום ציבורי הומה ילדים מחופשים. כלום לא עניין אותי חוץ מהגאווה שמילאה אותי כשישבתי קרוב קרוב אליו. האיש הכי מדהים שאני מכירה בסביבה מקדיש כרגע את שימת הלב שלו אלי.
גם כשנשקתי את היד שלו לא ראיתי אף אחד מסביב. היינו מאסטר ואני והטבעת והכרת תודה אחת ענקית.
הטבעת הזו שלך שאני עונדת עכשיו על היד, גרמה לי בצהריים להתרגשות שהקשתה על הנשימה.
נדמה לי שגם את המוכרת של מגנוליה היא השאירה פעורת פה...
כן, אני יודעת מה היא אמורה להזכיר לי. אני הכי חשובה כאן.
בלי אבל, בלי בערך, בלי מה יגידו, בלי לחשבן בלי הרף לאחרים, בלי לנסות לחשוב כל הזמן "איך זה יצטייר" ובקיצור בלי כלום. בעולם שלי אני הכי חשובה. גם אם זה נשמע הכי אנוכי שבעולם.
פשוט מגיע לי. מעצמי ומהעולם סביב, בלי שום תנאים.י
מותר וכדאי ורצוי לתת שם לדברים. איך מאסטר אמר לי היום, יש עוד כ"כ הרבה ערפל על כ"כ הרבה דברים שלך. הגיע הזמן לקלף, לגעת באמת.
אני בהחלט יכולה לומר אחרי שחלפו כבר 12 שנים שהיה שם ניצול. למרות שעד היום הגנתי עליו מתוך התעקשות מוזרה. היה אסור לו להתפתות לחולשות שלי ולשכנע אותי שהוא יעשה לי חוויה מתקנת, שיש עוד דרכים, נפלאות, לבטא תשוקות וחשקים. הוא היה אמור להיות המבוגר האחראי,אבל הוא לא היה. נכון, את הבסיס שלי למציצות טובות ובליעה של כל טיפה בהנאה צרופה, רכשתי אצלו. אני לא מתלוננת, אני רק מודה בעובדה, ביני לביני, שהיה אסור לו. שהרצון הכנה לעזור היטשטש ומה שנשאר זה ניצול של חולשה ונקודת תורפה שלי. אני יכולה להודות בזה מבלי להיתפס בעיניי עצמי כמנייאקית כשאני חושבת עליו בצורה כזו.
**** אני כותבת ונשארת בתחושה שאני לא לגמרי מצליחה לבטא את עצמי, אבל זה לא חשוב, גם להקיא זה בסדר.
מאסטר שלי, אני חסרת מילים להביע את ההרגשה שלי, חוץ מהאהבה שלי שלמרות שכל פעם נראה לי שאי אפשר יותר, אני מוצאת את עצמי אוהבת עמוק יותר.
לפני 12 שנים. 7 במרץ 2012 בשעה 22:07