בוחרת בטוב

עכשיו אחרי המקלחת הרותחת שעשיתי אני מתחילה להפשיר.
כבר שבועות שאני מכווצת. מנוהלת ע"י פחדים לא הגיוניים בעליל. הדפוסים הישנים שלי שטרם הצלחתי לשרש מנקרים לי בראש, נוגסים בי מבלי להרפות. ומה אם לא תצליחי. ומה אם תיכשלי. ראבק, אני לא במבחן. נקודה. ובכל זאת המטחנה הפרטית שלי עובדת שעות נוספות, מרעישה וקודחת. אני חסרת שקט וחסרת מנוחה. וכולה התחלתי עבודה חדשה. אז מה?
כל שיחה עם מאסטר מגיעה לשם, לפחדים האפלים שלי מהכישלון שעלול לחכות לי מעבר לפינה, מהציפיות שלי ושל הבוס החדש שלי ממני, שאולי לא אצליח לעמוד בהן.
בשבוע שעבר כבר אמרתי לעצמי שזהו, אני עוזבת. לא ממשיכה הלאה. אבל מאסטר הטיל וטו.
ביום שישי בגיחה הנהדרת לגלבוע, לנוף המרהיב ולאויר הנפלא, גם שם לא הצלחתי לשחרר את המועקה. הלחץ רק המשיך להיבנות עד שכבר נהיה קשה לנשום. מעולם לא חוויתי התקף חרדה, אבל היה נדמה לי שזה מה שעובר עלי. שיחה עם מאסטר ממש לפני כניסת השבת גרמה לי לנסות כל השבת, ללא הצלחה יתרה, להדוף כל מחשבה על העבודה, להשתיק, להשקיט ולהרגיע.

המילים שנאמרו לי קודם בטלפון הצליחו לעצור לרגע את המטחנה. תיזכורת ממאסטר שהכל בסדר, ושיש יד שאוחזת בי גרמו לי לשחרר את הבכי שהיה תקוע בפנים. עכשיו רגוע יותר והלחץ בחזה משתחרר לאיטו. אני אלך מחר בידיעה שאני משרתת את המאסטר שלי, גם שם. וכמו שמאסטר לימד אותי גם שם אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה.