ההוראה שלך תפסה אותי לא מוכנה. זה לא שלא הסרתי שיער לפני שהגעתי, שעווה, וכו',
והרצון שתיגע בי, תשתמש בי, תכאיב ותשתעשע להנאתך הוא עצום. אתה יודע, אני לא צריכה לספר לך.
ובכל זאת, הובכתי. ואז התערבלתי לי עם ההרגשות שלי. אני? מובכת? ממאסטר? איך זה יכול להיות בכלל? איפה ההגיון? וזה רק הביך אותי יותר. כבר יצא משליטה..
וכשאמרת שסוף סוף אני מקבלת צורה של בן אדם, צורה של אישה, נחנקתי. נתקעה לי הנשימה.
מוזר. הרי רק לתגובה שלך אני מחכה. כל שאר מליון המחמאות שאני מקבלת מהסביבה זה שולי לגמרי.ובכל זאת, נזרקתי למקומות ישנים וחשוכים. הגוף הזה שלי, השמן והגדול, זה שמתעללים בו, ולועגים לו.. נחנקת עם הדמעות אני מתחפרת בך, כשאין לי יכולת להסביר מה קורה לי. יש לי מילים, אבל אני אטומה. כן, אני יודעת שלא הצלחתי לפתוח אתמול לגמרי, למרות שהייתי במקום הבטוח והאוהב שלי. הייתי עירומה, אבל לא לגמרי פעורה.
ובלילה, לפני השינה, עם סימני השינים על הציצי המתקטן שלי, חיבקתי את הטבעת, נשמתי את האהבה שמוקרנת ממנה, הרפתי, שיחזרתי את התחושה של השלולית, כמו אצלך על השטיח, כשאני עסוקה בהנאה הצרופה הזו של הפה שלי מלא בך..
בכל בוקר, כשאני מודה על ההזדמנות לעוד יום מאושר, אני מודה לו שהכיר לי אותך.
אתמול,כשהידיים הגדולות שלך עטפו אותי, בין שפיות לאיבוד חושים, זה מה שהתנגן לי בראש.
