היה מדהים היום לצאת לחפש חרציות או כל צמח פורח אחר. קשה לי בכלל לתת שם להרגשה. יצאתי מהבית, בהוראתו של מאסטר, אחרי שהשיחה שלנו הגיעה למקום הזה שאני חונקת בו דמעות, כי נראה לי טיפשי ומיותר לדבר עם מאסטר על הנושא הזה ולבכות, ומאסטר מפנה את תשומת הלב שלי לזה שאני מסרבת לשחרר, אבל אומרת שכל מה שהייתי רוצה לומר לילדה הקטנה הזו שבי לשחרר, לעזוב, להניח ולהמשיך הלאה. בעצם בא לי לצעוק לה די!!!! בא לי לפעמים לחיות כאילו שום דבר לא באמת קרה. אני מנסה לחשוב איפה הייתי היום לו לא הייתי חווה את מה שחוויתי. וכן, אני יודעת שזו פנטזיה ילדותית ובלתי אפשרית. זה היה, אי אפשר להתכחש לזה או לברוח מזה! ובעקבות מה שהיה התעצבתי אני לאדם הבוגר שאני היום. אבל זה כבר במאמר מוסגר.
יצאתי כשאני מלווה באמירה של מאסטר שאני יכולה לקחת איתי את כאב הפגיעה. הדמעות שניסיתי לבלוע קודם זלגו ממני עם כל פרט קטן ששמתי ב אליו, עם ריח ההדרים המשכר, עם ההתמסרות לרוח שליטפה אותי, עם השיחות שניהלתי עם הצמחים שפגשתי. ליטפתי את החיטה, קטפתי חובזות, ישבתי עם החרצית הצהובה שם על האבן הגדולה, כשברקע מתנגן לו אהוד בנאי.
רק לשים לב. להיות עירנית לסביבה ולמה שאני עושה. פשוט ומדהים. בדיוק כמו מאסטר שבהוראתו אני גם פשוט מוותרת על ההשתוקקות.. (-:
תודה.
לפני 12 שנים. 9 באפריל 2012 בשעה 22:23