בוחרת בטוב

מוזר, ומוכר מהעבר הלא מאוד רחוק שלי.
לומר שאני מרגישה תקועה בתוך המשפחה שלי? לא קשורה?
יתכן שאלו שוב ההרגשות האלו של ההתמסכנות והרחמים העצמיים, אבל ככה, בדיוק ככה הרגשתי שם אתמול בערב.

הוא סימן של התחדשות.. ככה זה נראה. פריחה וירוק מסביב.
נראה לי שגם אני מתחדשת.
בסה"כ אני דיי גאה בעצמי. זה לא שלא קשה לי לפעמים ושאין בכלל נפילות, אבל בגדול, אני בהחלט מנהלת את הדברים. אני אוהבת את התחושה הזו שאין לחץ. לא נותנת לדברים להלחיץ אותי. מה שאספיק אספיק וחוץ מזה הכל בסדר.
כל השבוע הזה חשבתי לכתוב אבל העומס הפנימי לא נתן לי לנתב החוצה.
בחמישי שעבר מצאתי את עצמי בחוויה שלא התכוננתי אליה בכלל והפתיע אותי שהגוף שלי אמר שהוא רוצה. מאודד רוצה. מזל שהייתי מלאה כ"כ באלכוהול, אחרת אני לא יודעת איך זה היה נגמר, ועל מה הייתי מצטערת. אבל מה שהיה הדליק בי משהו שחשבתי שכבר כבה.
אתמול, בידיים שלך, אלו שיודעות להרגיע, בלי מילים, התפוצצתי לגמרי.
נזלתי מהעיניים ומהכוס. החיבוק שלך המיס אותי ברגע והדמעות שמסרבות לצאת בסיטואציות אחרות זלגו ממני באופן מידיי.
ואז החפירה הזו שלא מרפה, גם כשהגוף שלי כבר רועד, גם כשאני מרגישה שזהו, לא יכולה להכיל עוד, הביאו אותי לקצה, לגמירה. אני? גומרת? נשמע לי דמיוני לחלוטין! (:
היה כייף. מאוד.
}{

איזה יום!
הלחץ של הבוקר שבר שיאים. בכלל לא מכירה את עצמי ככה. השליטה העצמית שלי הייתה ממני והלאה. למרות שכל הבוקר שיננתי את מה שמאסטר אמר לי אתמול. את תתני שם את הכי טוב שאת יכולה. וזהו.

השעות שבאו אח"כ היו פיצוי על שעות הבוקר, וגם על הערב.
הריח הזה, שמיוחד רק לו, עדיין על הידיים שלי. הסחרחורת הזו שאופפת אותי בכל פעם בדרך חזרה....
ולחשוב שנמצא מתחרה לקיין.. (:

התזכורת הכי חשובה מהשיחה הזו היא שעוד יש לי איפה לעבוד ולשפר. התפיסה הזו שאני, כמו שאני, הכי בסדר. ומי שלא מתאים לו, שיטפל בעצמו..
התקדמתי. עברתי דרך עצומה מהמקום הזה של שפיטה עצמית בלי הרף, של ירידה עלי, של התנצלות והתגוננות.
אני פשוט צריכה להמשיך לחדד לי שם. לי ולכולם. זו אני! ככה אני! כמו שאני אוהבת ורוצה. ומי שלא אוהב, עניין שלו.

מסתבר שכל החיים הם צעדה אחת ארוכה. קדימה.
יש אמרה כזו "החיים הם כמו אופניים, אם קל לך, סימן שאתה בירידה."
אי אפשר לדרוך במקום. או שצועדים קדימה או שמחליקים על התחת, במדרון.

בבוקר, בדרך לעבודה, זה השיר שהזדמזם לי בראש: "וצריך להמשיך ללכת..."

ושוב אהבה.
אהבת האחר.
כשאוהבים מישהו באמת, מפרגנים לו מכל הלב.
לפעמים זה עלול להיות גם כואב.

מישהו פעם אמר לי ברגע של התבכיינות ש"איזה מבאס זה שמי שאתה אוהב ורוצה- לא ממש רוצה אותך.
ומי שרוצה אותך, אתה פשוט לא אוהב ולא רוצה".
זה באמת מבאס. והרבה יותר מזה.

אני לא טובה בלשחרר.
כמה שמאסטר אמר וחזר וחזר ואמר לי תשחררי. תוותרי. לגבי הרבה מאוד דברים.
את זה לא הצלחתי ללמוד ויישם.

בעבודה חילקו שוקולדים בצורת לבבות.
ומישהי אפילו קיבלה זר פרחים יפיפה מהארוס שלה. מה שגרם לרווקות בודדות, ולאי אלו נשואות לקנא..
ובי רק עוברת המחשבה, אם כבר אהבה, אז כמה אהבה לעצמי יש בי?
בבפנוכו שלי אני יודעת שהדרך לאהבת אמת עצמית, עדיין ארוכה.
יש אנשים, בודדים אומנם, שמרגשים אותי פי מליון. שמציתים בלב שלי אש אמיתית.
ומה איתי? גם לי מגיע לאהוב אותי!
קדימה הלאה, להמשיך לצעוד בדרך לאהוב.מזכירה לי שיש אותי ואני הכי חשובה כרגע, ושפשוט מגיע לי. להיות אהובה. קודם כל אהבה עצמית.


אז לכל החוגגים, חג אהבה שמח.

השלמתי עכשיו את הפרק של האח הגדול מאתמול.
מסתבר שלכל אחד יש את הרגישות שלו לאמא.
כשהשיר הזה של אייל גולן כיכב בכוכב נולד, מצאתי את עצמי מתערבלת. מתקרבת לפינות האלו שמוציאות ממני הרבה מאוד כאב. ועדיין יש שם עוד הרבה מה להוציא, אבל אני בוחרת שלא להוציא לבד. לפעמים אני מרגישה שעדיין, אני, לא באמת יודעת להתמודד עם כל התחושות האלו או לתת להן שם.
יש רגעים נגמרות לי המילים.

גם בתוך כל הבאלגן שהיה, זכרתי, וברגעים שלא, היה מי שהזכיר לי, שזו הדרך *שלו* לחיות את החיים, על כל המשתמע מכך.
אנחנו רק שותפים חלקיים, לעיתים נאלצים להתמודד עם הדרך הזו שלו.

ולמרות כל רגעי החולשה ופיק הברכיים והדמעות והדופק המהיר, והכאב, אני פשוט אוהבת את
הילד-איש הזה שהוא.

פאק.
בגלל הבלאגן במצרים הפסדתי ביקור.
אוח כמה שהיה מתאים לי שהוא יהיה כאן.
אבל הביקור בארץ היה אמור להיות רק תחנה, לפני הנסיעה למצרים, כך שהתוכניות השתנו והנסיעה שלו בוטלה. חבל. לגמרי היה יכול להתאים לי הפינוק שלו.

בפעם האחרונה שלו כאן, הכרתי לו את הבלוג, אחרי הרבה בקשות שלו לקרוא את הבלוג שלי.
עכשיו כשהוא יודע, מעניין אם הוא מוצא זמן לקרוא.
ואם כן, אז למרות שהודעת שלא תגיע, היה לי כייף לשמוע אותך היום.
(:

זולגת.
יחד עם הגשם ששוטף בחוץ.
הדמעות שלי מנקות את הבפנים. מנסות בכל אופן.
ואין לי שמץ של מושג למה.
לא תמיד צריך סיבה. הן כאן, עם הגשם הזה שמנקה את הבחוץ. סתם ככה.


=================================

התאהבתי בגרסה הזו: