בוחרת בטוב

זה לא שאני שתיינית גדולה או מכורה לטיפה מרה,
אבל היום, כשסרבתי לשתות, כשהעדפתי להימנע, פשוט כי כבר תקופה דיי ארוכה אני מרגישה את הסחרחורת הזו בטבעי, בלי להתאמץ בכלל, התחדד בי הפחד מאיבוד שליטה.
בחמישי האחרון מצאתי את עצמי בעבודה, בתוך המרתון קרובה לעילפון, עם הרעד הבלתי נשלט ברגליים, והדופק המהיר. הייתי זקוקה לאויר בחוץ ולמים הקרים. וזה היה מפחיד, שהלחץ גרם לי פשוט לבכות, בלי להבין למה.
כך שאין מצב שאשתה עכשיו, עד שאדע מה גורם לסחרחורות האלו.

מצד שני, אם הייתי יכולה להיות בסטלה היום, יכול להיות שהייתי גומרת.
נראה לי שאני צריכה טיפול.
יועץ מיני מקצועי.
מישהו?

שבוע טוב שיהיה, ובלי חולשות וסחרחורות מיותרות.
(:

למרות הסחרחורות האלו שתוקפות אותי בלי הפסקה,
שמוסיפות להרגשה הזו של הקרקע נשמטת מתחתיי..
למרות זאת, הבקבוק ההוא נגמר.
עכשיו צריך לקנות איזו וודקה חדשה או משהו.

הרגישות יתר הזו, הפגיעות, העלבון שבא בקלות...
הלוואי ויכלתי לומר שזה בגלל המחזור.
זה לא.

פשוט בא לי.
עד אובדן החושים.
לשתות.
לעשן.
להזדיין.
להתרוקן.
לגמרי

כלום לא נגיש כרגע.
ואני פשוט בא לי להתאדות.

כבר כמה זמן יש לי תחושה כזו שעורכי המוזיקה בגלגל"צ עוקבים אחרי הבלוג שלי.

(:

השיחה הזו אתמול בערב הייתה עוד שלב בדרך לעמוד על שלי. בדרך לדרג אותי למעלה בסולם העדיפויות שלי, עם כל הכבוד לכווווולם.
יש אותי, ואני צריכה לדאוג לי.
היה טוב להוציא החוצה את הדברים. לתת להם להישמע, גם באוזניים של אלו שאיכשהו אני תמיד מעדיפה שלא לפתוח איתם.
בפעם הבאה יצליח לי יותר. אני בטוחה שאוכל לדבר בלי להרים את קולי לצעקה. שאוכל לדבר בלי לעצור כי רועד לי הקול שמסגיר שאוטוטו יבואו הדמעות.
הייתי ברורה, החלטית, לא נותנת שירמסו אותי.
אני פה. ואני עושה כמיטב יכלתי!

אני מפחדת.
מפחדת לגעת.
מפחדת לצעוד לשם, לקצה. שמא אפול.
איפה האומץ ההוא לפתוח הכל? לחשוף? לגעת? להרגיש?

כל פעם שנדרשת הליכה עד הקצה אני נחרדת ועוצרת.
לבד, שם, זה לא פשוט.
גם בשבוע שעבר, כשישבתי שם על השטיח ושמעתי את האמירה הזו של "פשוט כי מגיע לך", והתחלתי לזלוג שם, ידעתי שיש הרבה מה לחפור.
זה זרק אותי בו זמנית לכיוונים שונים, ועצרתי שם. זה היה כבד מידי.

ללכת עד הקצה? אפשר ליפול שם. להתרסק.
וזה מה שמתנגן לי בראש:

העיניים שלך, אלו שאני כ"כ אוהבת, מדברות בלי הפסקה.
רק צריך לשים לב. בכלל, באופן כללי, פשוט לשים לב. (:
אז גיליתי אתמול, בעזרת העיניים ובעזרת האמירה "כי מגיע לך", את המקום האמיתי שלי אצלך.
וזה מה שחשוב.

אחרי הלילה נותרתי ללא מילים, אבל עם הרבה מחשבות, והרבה הבנה. ואהבה אחת ענקית.
אני פה. לגמרי. בשבילך.
האני שלי יכול לנוח קצת. כמו שאמרת, הוא לא בורח לשום מקום, הוא תמיד איתי. אז לא יקרה לו כלום לשבת בשקט לפעמים.
}{

הכל מתוזמן מראש, מסתבר.
אם היו לי כמה דקות מיותרות, של שקט, לעצמי, במשך השבוע הזה, הלב שלי לא היה שורד את העומס של ההרגשות.
מזל שהעבודה הזו מתישה אותי כ"כ, עד שאני נופלת למיטה כמו שק תפוחי אדמה, מוקדם כ"כ בלילה.
ואין זמן לחשוב ולהרהר ולהתלבט ולחשוב שוב ולהתרגש.
לפעמים, יותר טוב ככה.
(:

הרעד הזה, הבלתי נשלט, ברור לי שזה לא רק מהקור.
בדיוק כמו אתמול בערב, כששוחחנו, נתקפתי ברעד הזה, שמגיע במפתיע ודועך לאיטו במשך השיחה כשאני מתמקמת במקום הבטוח שלי..

האמת היא שלא עקבתי לגמרי אחרי המשפט של משה קצב, רק התעדכנתי בנקודות.
עכשיו כשכל הרפש מוגש לנו בצורת השיחות שהוקלטו בינו לבין אחת המתלוננות, הגועל הזה רק מסביר לי למה העדפתי שלא להתעניין בפרטים, זה שם אותי במקום לא טוב, זה מחדד לי את התחושה שהביאה אותי לכתוב את הפוסט הקודם.
ואני רק שומעת אותך לוחש לי: " את לא שם". אני יודעת. לגמרי יודעת. אני לא שם. כבר לא שם.
ובכל זאת... הרעד הזה והדמעות שלא מרפות.

והמסקנה הזו שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש, לא משתנה: יש כאב שלעולם יכאב.
ממש כמו שפוליקר אומר : פחות, אבל עוד כואב!