בוחרת בטוב

תגידו, רק אותי לא הצחיק הקטע הזה של ארץ נהדרת?
זו רק הרגישות שלי ?
הקטע של משה קצב/חנן גולדבלט/מוטי אילון- לא היה מצחיק בעליל!
בא לי להקיא.

המדרון הזה חלקלק. ושוב אני מוצאת את עצמי מחליקה למטה.
לא מצליחה למצוא משהו להאחז בו.
סעמקקק.

אני טובה. בדיוק כמו שאני, גם אם אני לא מושלמת.
כמה פעמים עוד אצטרך לשנן זאת ולשמוע את זה עד שישתכנע לי לגמרי מבפנים?

הבטן שלי מתהפכת ממחר. ואני רק צריכה לזכור שהכל בסדר, ואני הכי טובה שיש.
וגם את עניין הסימולציות האלו אני לוקחת בהליכה!

אני מפונקת? אולי. ככה טוענת הפסיכולוגית. בד"כ אני מעריכה את דעתה. היא חכמה כזו.
אני עצלנית? אולי. ככה אומרת ההיא שזורקת הכל, ישר בפרצוף.
הכל יכול להיות, והכל בסדר. גם אם אני מפונקת, ועצלנית וקצרת רוח.
לא, אני לא מוכנה לרדת על עצמי.
אז למה בכל זאת משתלט עלי מצב רוח מחורבן?
לא אוהבת להתחיל ככה את השבוע.
אבל ההוא, המניאק, מביא לי את הסעיף. האמת, הוא לא צריך להתאמץ הרבה. אבל כשהוא נעשה קשה הבנה, בא לי לחנוק אותו, הרבה יותר ממה שבא לי ביום רגיל.

אני לא רוצה להאשים אף אחד ושום דבר בהרגשות ובהתנהלות שלי. זה שלי.
וזו הבחירה שלי איך לנהל אותם.
אני בוחרת אחרת. ובכל זאת, עדיין עושה דברים הפוך.
מתוך התיסכול הזה והדמעות שזולגות עכשיו, כמה מפתיע...
אני מזכירה לעצמי את אחת ה- אמירות של מאסטר: כל עוד את מנסה, את לא נכשלת.
אני עדיין, מנסה. ונופלת ונחבלת, מחליקה על התחת, ושוב קמה. מתאבדת על החיים שלי!

אין כל רע בלשרת.
אני יודעת את זה. אני אפילו נהנת לשרת.
אז למה מול הקטן זה שונה??
למה שם אני נזרקת אחורה למקומות החשוכים שלא עושים לי טוב? שגורמים לי לעמוד על הרגליים האחוריות, לבעוט חזק בלי הבחנה?

הקול שלך, גם כשהוא לוחש, גורם לי ברגע לנזול.
אני בוכה. ובאוזן אתה מזכיר לי את הדרך. מזכיר לי שאני עדיין במלחמת הישרדות.
ושחשוב שאשנן לעצמי ש-לו, מותר. לדרוך, ולבקש, לכעוס, לרדות, ולצפות.
כן, כי אני כאן בשבילו.
הוא באמת יקר וחשוב לי. כדאי להתמקד בזה. במקום בחוסר האונים או בתחושת אוזלת היד שמלווים אותי קבוע בזמן האחרון.
אני עושה כמיטב יכולתי. אני יכולה, מותר לי, גם להשתעבד. כמ שאני יודעת ואוהבת. מותר לי להיות גם בתחתית הרשימה. זה בסדר.

עכשיו, הראש שלי כואב, בגלל שלא פרקתי לגמרי עד הסוף. בגלל שהדמעות האלו מחכות להתפרץ החוצה לגמרי, בזמן ובמקום המתאים.

מוזר.
מצד אחד יש תוכניות ותיכנונים.. התקבלתי לעבודה חדשה, יש בירורים על משהו גדול.
ואני רצינית שם, אמנם רק בודקת, אבל רצה קדימה, בתחילתו של תהליך שיכול להיות מופלא.
מה יותר מזה?
התנסויות שמשאירות טעם של עוד...

ומצד שני, התמונות האלו של הסערה שהייתה, הגלים שהציפו את נמל ת"א, הולידו בי מחשבה,
שנכון שכרגע זה לא רלוונטי ולא עוסקים בזה חס וחלילה, אבל אם ארצה... מצאתי דרך "נקיה".

האמת? זה קצת מבהיל.

קור כלבים.
סערה.
גשמים ללא הפסקה.
סוף סוף חורף.
ודווקא אני, אוהבת גשם שכמוני, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו שבגלל הגשם, כן, מזג האויר הזה בעוכרי.. ואצטרך להמתין עוד, למרות שאני כבר אלופה.
ומזל שההגיון נשאר בידיים שלך, אחרת, הייתי מוצאת את עצמי מבוססת בגשם ובשלוליות הענק. העיקר להיות שם.
אתה יודע שכלום, חוץ מהאמירה שלך, לא היה גורם לי לוותר.
דחיית סיפוקים? גם לזה יש גבול! (:

למרות כל התיכנונים והתוכניות לסדר את העתיד שלי, כל מה שאני רק רוצה זה לברוח.
מהאחריות הזו שאני מתכחשת לה. מעצמי. מכולם. לא נשאר לי הרבה.
למרות התזכורת לידיעה שאני זו שבוחרת באיזה צבע לצבוע אצ העולם שלי.
עדשות המשקפיים שלי סדוקות.
וכל מה שמצליח להתנגן לי בראש זה:

לצערי, לונדון לא מחכה לי. כלום ואף אחד ושום מקום לא מחכים לי.
והיאוש לא באמת נעשה יותר נח.

מצידי, כולם, ללא יוצא מן הכלל, יכולים ללכת לעזאזל.
אני רוצה שקט!

פשוט ככה. וגם ככה.
וכל פעם זה עוד קצת ועוד יותר.
והיום, דווקא היום כשאני שומעת את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך,
הוא נתפס בעיניי קטנוני מאוד השלום חנוך הזה כשהוא אומר:"ארבעה עשר ימים הם נצח שנמשך שבועיים ".. באמת. (:
מצד שני, אני מבינה אותו, מכירה את זה כ"כ מקרוב. נצח שנמשך יותר מידיי זמן. נצח.
}{

"חוזר מלילה באולפן
חורז לי זמר אהבה ישן
לשיר במקלחת
חושב עלייך כל הזמן
אני אוהב אותך בכל מובן
ככה וככה
את בלתי נשכחת
גם כשאת לא כאן

עולה עוד בוקר על חיי
אולי עבדתי יותר מדי
במקום להיות יחד
אבל בטוח לא אולי
גם את עובדת קצת יותר מדי
ככה וככה
רוצה אותך נחה
פה בזרועותי

מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים
נותן לדימיוני לזרום עם המים
ואין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים
ואת בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד

זה שיר של ילד מאוהב
אם את שומעת את קולי עכשיו
את בטח סולחת
חושב עלייך כל הזמן
אני אוהב אותך בכל מובן
ככה וככה
את בלתי נשכחת
גם כשאת לא כאן

את בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד
מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים
נותן לדמיוני לזרום עם המים
ארבעה עשר ימים
הם נצח שנמשך שבועיים!"