בוחרת בטוב

עכשיו, אחרי מקלחת חמה, עם סבון שהריח והתחושה שהוא משאיר על הגוף מביאים אותי לאורגזמה, הכאב של הצהריים קצת מתקהה.
בדיוק כמו בשיר של פוליקר: פחות אבל עוד כואב. לומדים לחיות עם זה ככה.
מקבלים. כבר אין שם מסכנות או חוסר אונים.
לעיתים מצליחה לבקוע משם גם תודה. כי אילו לא הייתי שם כנראה שלא הייתי מגיעה למקומות ולאנשים מיוחדים שנוגעים בי.

אבל מוקדם יותר היום, היה שם רק העלבון ותחושת הכאב שחותכת כל פעם שמסתבר שאין לזה סוף, גם אם זה בכלל לא קשור אלי. איכשהו, אני תמיד מצליחה למצוא הקבלה.
היום זה היה קל מתמיד. יותר מידי נקודות שמשיקות לי ולהם. להן.
וכל מה שיכולתי לעשות זה רק לבכות.
גם השיחונת איתך לא עזרה, כשהבנתי שאתה בכלל מרוכז כרגע בכאב אחר, מאוד ממוקד.
וכמו בכל פעם מחדש, זה מפתיע אותי כמה בקלות אני נזרקת אחורה, מרגישה כמו אחת שחטפה סטירה בהפתעה.

מצב רוח נוזלי.

אתמול כשדיברנו רעדתי מקור. לא הצלחתי להתחמם.
ובלי לשים לב, באופן טבעי כל כך, הקול שלך ממיס את הקור, מחמם ומרגיע.

אני כבר יודעת, אני יכולה ומסוגלת.
יש לי את הכוחות להחזיק את עצמי חזק, לחפש לי את האושר.
אני פשוט לא רוצה לאבד את הברק הזה שבעיניים. את הלחלוחית. את ה-טעם הנהדר הזה שמתבל את החיים.

אתה יודע.

הבוקר הזה התחיל מחורבן.
חזרתי למיטה, כי אין בי שום חשק להתלבש ולצאת לעבודה, למרות שאין לי כסף.

המטחנה חזרה לעבוד ואני לא ממש מצליחה להשקיט.
המילים שלו קודם, לפני שהוא יצא, הזכירו לי ,כאילו ששכחתי, שהאופציה ההיא, שכרגע הנחתי בצד, אבל הראש משתעשע בה לעיתים, לרגעים, האופציה הזו היא לא בלעדית שלי.
מפחיד.

עכשיו, למרות הכל, אני אתלבש ואצא לעוד יום. לנסות לזכור שגם מעבר לערפל יש אור.

אני יודעת שמאוחר. שכבר הייתי אמורה לישון.
אבל המערבולת הזו לא מרפה, למרות שהזכרת לי בשישי האחרון להשקיט מבפנים.

זו פשוט הצטברות כזו, עם הבלוג שקראתי מוקדם יותר הערב וחתך לי עמוק לבפנים,
והסטטוס של ההיא בפייסבוק. והשיר הזה שמתנגן לי כאן, למרות שלא החלטתי איזה מהשירים הערב הכי תואם את המצב רוח שלי.. אבל זהו, עכשיו יש פורקן של דמעות.
רק לזכור שזה פורקן ולא מסכנות.

אני מאבדת את זה.

לאט לאט, הכל שוב, מתערבב בי, ואין קצה ואין התחלה ואין דרך.
"ב??ר?אש??ית... ו?ה?א?ר?ץ, ה?י?ת?ה ת?הו? ו?ב?הו?"..

אפילו לכתוב נעשה קשה ומורכב.

הבכי מטהר את הנפש.
ככה אמרת לי.
איף איפה שאני תקועה, שאפילו הדמעות שלי לא יוצאות.

הדמעות האלו שביקשו להן מקום במשך כל היום זולגות עכשיו.
מוזר איך שבכל פעם זה מפתיע אותי מחדש, מוצא אותי בלתי מוכנה, בעליל.

להעיז.
להעיז לסמוך על עצמי.
זה לא פשוט כמו שזה נשמע. מצד שני.. יש לי כבר הוכחות לכך שאני יכולה.

אז תודה על התיזכורת.
}{

גם כשמגיעים לתחתית, אפשר לטפס בחזרה.
לראות את האור ואת היופי.
לזכור שיש לי את הכוחות והיכולת לנצח כל דבר.
לזכור שאני הכי בסדר כמו שאני, גם אני לא מושלמת.

יוצאת לדרך חדשה.