בוחרת בטוב

עכשיו, אחרי מקלחת חמה, עם סבון שהריח והתחושה שהוא משאיר על הגוף מביאים אותי לאורגזמה, הכאב של הצהריים קצת מתקהה.
בדיוק כמו בשיר של פוליקר: פחות אבל עוד כואב. לומדים לחיות עם זה ככה.
מקבלים. כבר אין שם מסכנות או חוסר אונים.
לעיתים מצליחה לבקוע משם גם תודה. כי אילו לא הייתי שם כנראה שלא הייתי מגיעה למקומות ולאנשים מיוחדים שנוגעים בי.

אבל מוקדם יותר היום, היה שם רק העלבון ותחושת הכאב שחותכת כל פעם שמסתבר שאין לזה סוף, גם אם זה בכלל לא קשור אלי. איכשהו, אני תמיד מצליחה למצוא הקבלה.
היום זה היה קל מתמיד. יותר מידי נקודות שמשיקות לי ולהם. להן.
וכל מה שיכולתי לעשות זה רק לבכות.
גם השיחונת איתך לא עזרה, כשהבנתי שאתה בכלל מרוכז כרגע בכאב אחר, מאוד ממוקד.
וכמו בכל פעם מחדש, זה מפתיע אותי כמה בקלות אני נזרקת אחורה, מרגישה כמו אחת שחטפה סטירה בהפתעה.